×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
דין קניית מטלטלין איזה במשיכה ואיזה במסירה, ומה דינו במעות שבידו, וּבוֹ ט״ו סְעִיפִים
(א) דְּבַר תּוֹרָה מָעוֹת קוֹנוֹת; אֲבָל חֲכָמִים תִּקְּנוּ שֶׁלֹּא יִקָּנוּ הַמִּטַּלְטְלִים אֶלָּא בְּהַגְבָּהָה, אוֹ בִּמְשִׁיכָה, דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהַגְבִּיהַּ. {וְכֵיוָן שֶׁמָּשַׁךְ אוֹ הִגְבִּיהַּ, קָנָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן הַמָּעוֹת (טוּר).} כֵּיצַד, הַמְקַבֵּץ עֵצִים אוֹ פִשְׁתָּן וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, וְעָשָׂה מֵהֶם טָעוּן גָּדוֹל שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַגְבִּיהוֹ, אֵינוֹ נִקְנֶה בִּמְשִׁיכָה, שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר לְהַתִּירוֹ וּלְהַגְבִּיהוֹ עֵץ עֵץ. אֲבָל אִם הָיָה טָעוּן שֶׁל אֱגוֹזִים אוֹ שֶׁל פִּלְפְּלִים אוֹ שֶׁל שְׁקֵדִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, שֶׁאֵין אֶחָד יָכוֹל לְהַגְבִּיהוֹ, הֲרֵי זֶה נִקְנֶה בִּמְשִׁיכָה. {וְיֵשׁ חוֹלְקִין וּסְבִירָא לְהוּ דַּאֲפִלּוּ בְּעֵצִים וּפִּשְׁתָּן נִקְנֶה בִּמְשִׁיכָה, הוֹאִיל וְאִיכָּא טֹרַח לְהַתִּיר וּלְהַגְבִּיהַּ. וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ר׳ סָעִיף ז׳ בְּדִין מְשִׁיכָה וְהַגְבָּהָה (טוּר).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםחכמת שלמהפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חעודהכל
(א) א) מימרא דר׳ יוחנן בריש הזהב דף מ״ז ע״ב וכדמפרש טעמא שם
(ב) ב) מימרא בסורא מתני לה להא שמעתא וכו׳ ב״ב דף פ״ו ע״א
(ג) ג) לשון הרמב״ם בפ״ג מה׳ מכירה ד״ב וכ׳ ה״ה מברייתא ואוקימת׳ דגמ׳ שם ע״ב שאני פשתן דמשמיט ודרכן הוא להתירו ולהגביהו אגד אגד וכזה פירשו רוב המפרשים ז״ל והכריחו פי׳ זה ע״כ וכתב הכ״מ שם נראה מדברי רבינו שהוא מפרש שאני פשתן שאפשר לשומטו מעט מעט ולהגביהו משום הכי אפי׳ הוא שליפי רברבי אינו נקנה אלא בהגבה׳ וה״ה לכל דבר שאין טורח כ״כ כשישמטנו מעט מעט ויגביהנו אבל פירות דהיינו כגון אגוזים שקדים ופלפלין דלא משתמטי כלומר שיש טורח גדול להתירם ולהגביהם מעט מעט נקנין במשיכה
(א) דבר תורה מעות קונות – רש״י פי׳ שהוא מדכתיב ונתן הכסף וקם לו והר״ן כ׳ שם דאין למידין הדיוט מהקדש אלא סברא הוא כיון דרוב הקנינים נעשה בכסף ועפ״ר שכתבתי (והבאתי ראיה ע״ז) דמן התורה כסף קונה ולא משיכה ומסירה ע״ש:
(ב) אבל חכמים תקנו כו׳ – בסמוך ס״ה כתב המחב׳ טעמן בתקנה זו:
(ג) שלא יקנו המטלטלים כו׳ – עפ״ר שם כתבתי שנראה שאעפ״כ שאם קידש המוכר אשה במעות שקיבל מן הלוקח שהיא מקודשת דלחומרא לא עקרו בתקנתן דברי תורה ע״ש:
(א) (סעיף ה׳ שהרי מצוי היא אצל בית) נראש פשוט דאף שהרמב״ם כתב כאן שהרי הוא ברשותו הכוונה ג״כ כך שבזה מעות קונות שבודאי יציל וכמ״ש בפי׳ ע״ז בגמ׳ טעמא מאי שמא תפול וליקה כו׳ ומ״ש אח״כ וכן השוכר הוא קאי על עיקר הדין דמתחלה כתב כמ״ש בגמ׳ נתון ליהושע ומקומו מושכר לו ובזה ניחא תמיהת הסמ״ע:
(א) אלא בהגבהה – ע״ל סי׳ קע״ו ס״א.
(ב) וי״ח – עיין בס׳ א״א דף צ״ד ע״ב שתמה הבל דכן דרכו של הר״ב לכתוב ויש חולקין אע״פ שהחולק הוא רק א׳.
(א) תקנו – כתב הסמ״ע דנ״ל דאעפ״כ אם קידש המוכר אשה במעות שקיבל מן הלוקח שהיא מקודשת דלחומרא לא עקרו דברי תורה בתקנתן וע״ל סי׳ קע״ו ס״א:
(א) ד״ת כו׳ – כר׳ יוחנן אע״ג דאמר רבא שם קרא ומתניתא מסייע לר״ל מ״מ סוגיא דגמ׳ בעירובין וחולין ושם כר״י ור׳ הונא שם ס״ל כוותיה וכן רבא מתרץ דבריהם ואמר אטו חליפין בשופטני עסקינן וכן אמר רבא ברפ״ד דיבמות הלכתא כר״ל בהני תלת וכן ס״ל לאמימר בע״ז ע״א ושם מסקנא דגמ׳ כאמימר:
(ב) וכיון שמשך כו׳ – ע״ז ע״א ב׳ ואי ס״ד משיכה כו׳ מתיבי הלוקח כו׳ ת״ש המוכר כו׳ ושאר מקומות:
(ג) ויש חולקין כו׳ – כפי׳ רשב״ם שם וכן לפי׳ ר״ח שהביאו רשב״ם והסכים הרמב״ן לפי׳ ר״ח ולכן לא כ׳ בהג״ה פשתן שנראה שהביא דעת ר״ח:
(א) דבר תורה מעות קונות – כתבו תוס׳ פ׳ השוכר (דף מ״ד) דהיכא דליכא כסף ודאי אליב׳ דכ״ע משיכה קונה דאל״כ מציא׳ ומתנה במה יקנה מן התור׳ וע״ש ובשט׳ מקובצת פ׳ הזהב כ׳ בשם הרמב״ן דגם מתנה אינו נקנה אלא בחליפין או בחצירו או באגם ע״ש. ותמיהני דכיון דחצירו אינו אלא מטעם יד או מתורת שליחות וכיון דידו ממש אינו קונה לו למ״ד מעות קונה מאי עדיפ׳ דחצר וכן למ״ד משום שליחות נמי מודה היכא דלא שייך ביה ידו דלא מהני חצר וכמו שמבואר אצלינו בסי׳ ר׳ סק״א ע״ש וצ״ע.
(א) [שו״ע] אבל חכמים תקנו. נ״ב ובמתנה מדאוריית׳ משיכה קונה. תוס׳ ע״ז דף עב וע׳ בשט״מ בב״מ מז הביא דברי הריטב״א שכ״כ בשם תוס׳ ושהרמב״ן חולק דגם במתנה אין משיכה קונה מה״ת:
(ב) [שו״ע] או במשיכה. נ״ב בירושלמי פ״א דקדושין ה״ה מסתפק בדבר שאין דרכו לגררו אם קונה בגריר׳ מדין משיכה ע״ש:
(ג) [הגה] וכיון שמשך. נ״ב ואם התנה עמו ליתן לו כור חטים כיון דמשך החפץ צריך ליתן החיטים כפי שפסק נ״י פ״ד דבב״מ דף פח סוף ע״ב. וע״ל סי׳ של״ה ס״ד בהגה:
(ד) [סמ״ע אות ג] שם כתבתי שנראה. נ״ב ודקדק כן מדברי הטור וברש״י לית׳ הכי להדי׳. וע׳ תוס׳ ע״ז ס״ג ע״א ד״ה והא וכו׳ ובברכת הזבח בחי׳ על הרמב״ם השייכים למס׳ מנחות פ״ו ה״ט ובלח״מ פ״ג מה׳ מכירה ה״א ולהיפוך היכי דד״ת לא קנתה ומדרבנן קנתה ע׳ בב״ש אה״ע סי׳ כח ס״ק ל״ה:
(ה) [סמ״ע בא״ד] דלחומרא לא עקרו. נ״ב לדעת הטור והמחבר סס״י זה דהמעות נעשה בהלואה ויכול להוציאם וליתן אחרים תחתיהם א״כ פשיטא דמקודשת כמו בלוה מעות וקידש בו וכ״כ ג״כ בפ״י וא״כ תמוה על הסמ״ע בזה ואם קידש אשה בהכלי ולא משך עדיין רק שהקנה לה בקנין זה תלי׳ באשלי רברבי אם לאחר תק״ח אינה מקודשת או דאזלי׳ בתר ד״ת באיסור ודוק:
(א) ד״ת מעות קונות נראה דמן התורה כיון דאיכא מעות אינו קונה רק במעות אבל במקום דליכא מעות משיכה הוא דבר תורה כגון שמגבהו בחובו או בהפקר דליכא מעות משיכה קונה:
(ב) שלא יקנה עסמ״ע סק״ג שאם קידש המוכר אשה בהמעות דמקודשת דלחומרא לא נעקרו כו׳ לא הוצרך לטעם זה רק למאן דס״ל דאסור למוכר להשתמש במעות אבל למאן דס״ל דמותר להמוכר להשתמש בהמעות מטעם דחז״ל לא עקרו קנין המעות של המוכר כמ״ש התו׳ ב״מ דף מ״ג ד״ה מאי איריא ודאי דבלא טעם זה קידושיו קידושין ואחר שקיבל מי שפרע ודאי דא״י לקדש בו אשה:
(א) דבר תורה רש״י פי׳ משום דכתיב ונתן הכסף וקם לו אבל הר״ן כ׳ דאין למדין הדיוט מהקדש אלא סברא הוא כיון דרוב הקניינים נעשים בכסף (סמ״ע):
(ב) אבל חכמים תקנו. ע״ב דבמקום דליכא חסרון מעות כגון שהגבהו בעד חוב משיכה קונה מדאורייתא ואם המטלטלין היה ת״י אחר ואמר המוכר לנפקד תן לפ׳ והלוקח נתן המעות בזה הוי תן כזכי כיון שהמוכר אסור לחזור בו מטעם מי שפרע הוי כחוב דאמרי׳ ביה תן כזכי ואין המוכר יכול לחזור בו כמבואר בסי׳ רצ״ה סכ״ג ואם היה בפני הלוקח אף הלוקח א״י לחזור בו (בספר מקח וממכר לרב האי גאון ובס׳ מחנה אפרים):
(ג) שלא יקנה ומ״מ אם קידש המוכר אשה בהמעות מקודשת דלחומרא לא עקרו ד״ת (סמ״ע) וע״ב עוד טעם אחר בזה ואחר שקיבל מי שפרע ודאי דאינה מקודשת:
אלא בהגבהה – נ״ב: הנה אם כבר פסקי הדמים אך הלוקח הגביהו לא לתורת קנין לבד רק כדי לרשום עניו סימנו שהוא שלו או שידע אם שוה הוא או אין בו אז הגבהה זו אינה קונה כדמוכח ביו״ד סי׳ קנ״ב בש״ך סכ״ה בשם הרשב״א דבעינן הגביה תחלה אבל הגביה בשעה שמודד לח מהני דהגבהה זו לא הוי לקנין רק למדידה יעו״ש. וא״כ ה״ה נמי בזה כן היה נרא׳ לכאורה אך האמת צ״ע מה שהש״ך מביא דין זה בפשיטות. ובאמת נראה שזה יהי׳ תלוי בדין המבואר לקמן סי׳ רי״ש סעיף זיי״ן בהגה״ה וס״ח בש״ע שם דהרשב״א שהביא הש״ך ביו״ד ס״ל כדעת הראב״ד שהביא בחו״מ סי׳ רי״ש שם דל״ק כיון דלא נתכוין רק למדוד ולא לקנייה. אבל לדעת הטור שמה קנה במדידה אף שנתכוין רק למדוד וה״ה נמי בהגבהה כה״ג קנה אף שנתכוין לדבר אחר וטעם פלוגתתן נרא׳. היינו אם אמרי׳ אומדנא זו או אפשר דפליגו אם מהני בי׳ אומדנא לעשותו קנין או לא אהני אומדנא בזה. ולדינא הוי ספקא דדינא וצ״ע. ועיין בזה הדין במחנה אפרים ה׳ מכירה סי׳ ד׳ ומה שהקשה דברי תו׳ אהדדי. ובחיבורי לה״פ סי׳ תמ״ח בתשובתי לק״ק לינטעוויטיץ כתבתי ליישב קושייתו על דברי התו׳ ואכ״מ להאריך:
(א) אבל חכמים תקנו – עבה״ט שכ׳ דאעפ״כ אם קידש המוכר אשה במעות כו׳ ועמ״ש בזה בפ״ת לאה״ע סי׳ כ״ח סק״א ועיין בחידושי רע״ק איגר למס׳ ב״מ דף מ״ח בד״ה קאי באבל כו׳ מענין זה. וע׳ בדגמ״ר שכ׳ דלפי דברי הסמ״ע דלחומרא לא עקרו כו׳ א״כ אם קנה במשיכה לחוד וקידש בו אשה ובא אחר וקידשה נימא שצריכה גט משניהם דלא עקרו חכמים בתקנתן דין תורה שהוא לחומרא דמשיכה לא קניא וע׳ באה״ע סי׳ כ״ח ובב״ש סק״ג וסק״ו אך בתשו׳ הארכתי בביאור דבר זה שאין הדבר כן ואם קנה במשיכה יכול לקדש בו אשה מן התירה עכ״ד ועמ״ש לקמן סי׳ רל״ה ס״ז ס״ק ד׳:
(ב) או במשיכה דבר שאין דרכו להגביה – כ׳ בס׳ שער משפט מסתימת הפוסקים משמע דאף שכבר נתן לו כל המעות מ״מ אינה קונה במשיכה דבר שדרכו בהגבהה יותר משמע כן בהרמב״ם פ״ג מה׳ מכירה דין ד׳ כו׳ ע״ש:
(הקדמה)
הלכות קנין מטלטלין
(א) {א} דבר תורה מעות קונות בכל המטלטלין אחד בעלי חיים ואחד שאר כל המטלטלין שכיון שפסקו סכום הדמים ונתנו למוכר חזר המקח לרשות לוקח לכל דבר ואין אחד מהם יכול לחזור בו לפיכך משקבל המוכר המעות הן שלו מן התורה ואם קדש בהם את האשה מקודשת:
{ב}
{ג} וחכמים תקנו שלא יהו מעות קונות עד שיגביה דבר שדרכו להגביה או שימשוך דבר שאין דרכו להגביה:
{ד}
{ה} וכיון שמשך או הגביה או שנמסר לו זכה אף על פי שלא נתן המעות ואינו יכול לחזור בו וכופין אותו ליתן המעות:
{ו} ופירש הרמב״ם ז״ל שאפילו משוי גדול של פשתן או של עצים שאינו יכול להגביה נקרא דבר שדרך להגביהו כיון שאפשר להתיר האגד ולהגביה כל עץ ועץ לבדו ואינו נקרא דבר שאין דרכו להגביה אלא כמו משוי של פלפלין או אגוזים ושקדים וכיוצא בהן והוא גדול שאין א׳
{ז} יכול להגביהו ואם יתירוהו יהיה בו טורח גדול ויראה כיון שהוא משוי כבד נקנה במשיכה שלא הצריכוהו להתירו ולהגביהו אחד אחד:
(א) {א} דבר תורה מעות קונות וכו׳ בריש הזהב (מז.) א״ר יוחנן דבר תורה מעות קונות ומפני מה אמרו משיכה קונה גזירה דילמא נפלה דליקה באונס אי אוקמת להו ברשותיה מסר נפשיה טרח ומציל ואי לא לא טרח ומציל ור״ל אמר משיכה מפורשת מן התורה והתוס׳ והרא״ש האריכו להוכיח דהלכה כר׳ יוחנן וכן דעת הרי״ף שלא כתב אלא דברי ר׳ יוחנן וכן דעת הרמב״ם בפ״ג מהל׳ מכירה וכתבו הגהות שכן פסק רבי׳ האי ונ״ל שאם התנו שתגמר קנייתם במעות מכרן קיים ואין אחד מהם יכול לחזור בו וכדאמרינן גבי קרקע דאי אמר אי בעינא בכספא אקנה קנה וכמ״ש בסי׳ ק״צ:
כתוב בהגהות ראשונות דמרדכי פרק הזהב בשם העיטור דוקא עלייה דשכיח בה דליקה אבל מכר לו חטים שבבית דלא שכיחא בה דליקה מעות קונות וה״ג בירושלמי וכו׳ ואין נראה כן מדברי הפוסקים וכן בדין שלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורים:
[בדק הבית: ודבריו דברים תמוהים הם כי הדליקה מצויה בבית כמו בעלייה ורבנן חדא מינייהו נקטו:
(ב) :]
כתב הר״ן בריש הזהב שי״א דשכירות מטלטלין נקנה בכסף דליכא למימר שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה דכיון שהגוף שלו טרח ומציל וכדאמרינן התם כגון שהיתה עלייה של לוקח מושכרת למוכר דקנה בכסף מהאי טעמא כמ״ש בסי׳ זה בס״ד:
(ב) {ב} {ג} {ד} עד שיגביה דבר שדרכו להגביה וכו׳ בהספינה (דף פו) גמרא המוכר פירות לחבירו תנן התם נכסים שיש להם אחריות וכו׳ ושאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה בסורא מתני להא שמעתתא משמיה דרב חסדא וכו׳ לא שנו אלא דברים שאין דרכן להגביה אבל דברים שדרכן להגביה בהגבהה אין במשיכה לא ואמרינן בתר הכי ת״ש המוכר פירות לחבירו משך ולא מדד קנה והא פירות דבני הגבהה נינהו וקתני דקני במשיכה הב״ע בשליפי רברבי א״ה אימא סיפא הלוקח פשתן מחבירו לא קנה עד שיטלטלנו ממקום למקום אטו פשתן בשליפי רברבי מי לא עבדי שאני פשתן דמשתמיט ופר״ש שאני פשתן דמשתמיט שמחליק ואין יכולין לעשות ממנו משואות גדולות הלכך בעי הגבהה דדרכו בכך ור״ח פי׳ שאני פשתן דמשתמיט כיון שאם ימשך מתנתק ואין דרכו להמשך לפיכך קני בטלטול ולפי הלשון הזה איכא לאוקמא אפי׳ בשליפי רברבי ואפ״ה ליתיה במשיכה אלא בהגבהה משום דמתנתק במשיכה ודעת הרמב״ן כדעת ר״ח ונ״ל מדברי הרמב״ם בפ״ג מה״מ שהוא מפרש שאני פשתן שאיפשר לשמטו מעט מעט להגביהו ומש״ה אפילו הוא שליפי רברבי אינו נקנה אלא בהגבהה וה״ה לכל דבר שאין טורח כ״כ כשישמטנו מעט מעט ויגביהנו שאינו נקנה אלא בהגבהה אבל פירות דהיינו כגון אגוזים שקדים ופלפלין דלא משתמטי כלומר שיש טורח גדול להתירן ולהגביהן מעט מעט נקנים במשיכה:
כתבו הגהות פ״ב מה״מ דין הגבהה פרש״י שצריך להגביה שלשה טפחים שיצא מתורת לבוד ור״ת פירש דסגי בהגבהה טפח כדאשכחן (עירובין עט:) גבי שיתופי מבואות ומיהו יש לדחות דשאני שיתופי מבואות דרבנן ועיין בתוספות פרק המניח (בבא קמא כט:) גבי הא דאמר רב אשי כשהפכה פחות מג׳ עכ״ל ורבינו ירוחם כתב סברות אלו בנ״י ח״ב עיין עליו ועיין בהרא״ש פרק המניח ובעירובין פרק חלון:
כתב רבינו ירוחם בנ״י ח״א דה״ה אם היה גדול שאין אדם יכול להגביהו ואם הגביה אחד היה בו טורח גדול דקני במשיכה:
(ה) {ה} {ו} ומה שכתב וכיון שמשך וכו׳ אינו יכול לחזור בו היינו בדלא עייל ונפיק אזוזי וכמ״ש בסימן ק״צ:
ומה שכתב וכופין אותו ליתן המעות כן כתב הרמב״ם בפ״ג מה״מ ופשוט הוא:
(א) דבר תורה מעות קונות. כן הביאו הטוש״ע והב״י בסעיף א-ה אות א, ויש להעיר דכ״כ סמ״ג בעשה פב, והחינוך במצוה שלו.
גוי קונה מטלטלים מישראל במעות או במשיכה. הטור ביו״ד בסי׳ שכ,ו, הביא בזה מחלוקת, ועי׳ במה שהוספתי שם.
האם מטלטלים נקנים בחזקה. בקידושין כב:, אמרינן דתנא איירי בקנינים דליתנהו במטלטלי, ושם תנן חזקה, ומבואר דמטלטלי לא נקנים בחזקה, אמנם מדברי ראב״ן בסי׳ תסד ד״ה הציע, שהקשה למה נפל על המציאה לא קנאה כמו המציע מצעות בנכסי הגר ושכב עליהם ותירץ דשם שכב כדרך הנאת שכיבה אבל במציאה לא, ע״כ, מבואר דס״ל לראב״ן דמטלטלי נקנים בחזקה, וצ״ע.
האם בקנין הגבהה צריך להגביה טפח או ג׳ טפחים. הב״י בסעיף ב, הביא בזה מחלוקת, וציין לדברי הרא״ש בב״ק ובעירובין שהביא את ב׳ השיטות, ויש להעיר שמדברי הרא״ש בב״מ א,כ-כא, וכן מדברי הטור שם בחו״מ רסט,ה, משמע דס״ל דבעי ג׳ טפחים, וכן רבינו יהונתן בעירובין סח ד״ה צריך, ס״ל דבעי ג׳ טפחים, וכן ס״ל לנמוק״י בב״מ יב ד״ה ומכל מקום, ומאידך הר״ן בקידושין כה ד״ה ומיהו, ס״ל דסגי בטפח, וכ״כ הריטב״א בעירובין עט: בסוף ד״ה גמרא וצריך. הב״י הביא דלסוברים דבעי ג׳ טפחים היינו שיצא מתורת לבוד, ולפי זה היינו דוקא כשהוא בקרקע אבל אם מונח על דבר המיטלטל שהוא פחות מרוחב ד׳ על ד׳ והוא גבוה מהקרקע דלית ביה לבוד סגי בטפח, אמנם איכא למידק דהא בשבת ח., מבואר דלא אמרינן לבוד אלא במחיצות אבל בחפצים המוגבהים מהקרקע לא אמרינן לבוד, וכן כתבו שם רש״י בד״ה אבל גבוה, ותוס׳ בד״ה שבעה, וא״כ כיצד הכא אמרינן לבוד בין החפץ לקרקע, ושמא אין הכוונה כאן דנימא ממש לבוד אלא שצריך להגביה כשיעור לבוד דעלמא כיון דכהאי גוונא במחיצות חשיב חיבור, ולפי זה אפשר קצת דהוא הדין אף במונח על גבי מטלטלים, וצ״ע.
הגבהה בדבר שאין דרכו להגביה האם קונה. הטוש״ע בסעיף ד באות ח-ט-י, כתבו דקני, והב״י הביא דכ״כ הרא״ש, ויש להעיר דהרשב״א בב״ב פו. ד״ה אמר רב נחמן, כתב דהראב״ד ס״ל דלא קני, וחלק עליו הרשב״א וס״ל דקני, ובשיטה מקובצת בב״ב פו. ד״ה אמר ליה, הביא את דברי רבינו יונה דס״ל דקני, והריטב״א בב״ב פו. ד״ה אבל, כתב דקני, וכן הביא בשם ר״י, וכ״כ הרמב״ן בב״ב פו. ד״ה אלמא, ונמצא דכולהו פליגי על הראב״ד וסברי דקני כהטוש״ע.
דבר שהיה ברשות הרבים שאין מועלת שם משיכה ומשכו לרשותו והוציא מקצת החפץ מרשות הרבים האם קנה. הב״י בסעיף יד-ג, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דסמ״ג בעשה פב, כתב כהרמב״ם דקנה.
מה נקנה במסירה. הטור והב״י בסעיף ז באות יב, הביאו בזה מחלוקת, ויש להעיר דסמ״ג בעשה עד, ובעשה פב, כתב כהרמב״ם דכל דבר שקשה להגביהו ולמושכו נקנה במסירה.
נתן מעות ונאבד החפץ מהמוכר באונס האם יכול הלוקח לחזור בו לאחר שנאנס ואם יכול לחזור האם מקבל מי שפרע. הב״י בסעיף ה אות יד, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דסמ״ג בעשה פב, כתב דיכול לחזור ואינו צריך לקבל מי שפרע.
היה ביתו של לוקח מושכר למוכר ושם היה החפץ נקנה המקח במעות בלא משיכה. כן הביאו הטוש״ע בסעיף ה באות טו, וכתב הב״י דאע״ג דאמרינן הכי לפי רבי שמעון מ״מ בהא לא פליגי רבנן עליה ומדרבי שמעון נשמע נמי לרבנן, ע״כ, ויש להעיר דסמ״ג בעשה פב, כתב דקני במעות, וכתב טעמא דהלכה כרבי שמעון, דהכ פסקינן בירושלמי, והחינוך במצוה שלו, כתב נמי דין זה דקונה במעות כדברי הטוש״ע.
אם המוכר השכיר מקום החפץ ללוקח מעות קונות. כן הביאו הטוש״ע והב״י בסעיף ה באות טז, ויש להעיר דכ״כ סמ״ג בעשה פב.
(א) ואין הנדון דומה לראיה דהתם אינו תקנת חכמים שלא יקנה כסף רק שהוא במקום שנוהגין לכתוב שטר ולכן אין קונה כסף אם לא שהתנה בה אבל במקום שהוא תקנת חכמים אימא לא פלוג חכמים בתקנתן:
(ב) ועיין במרדכי פרק הזהב ע״ד דעכו״ם קונה במשיכה וכן הוא בתוספות ועיין בזה בתשובת מיימוני דספר קנין סי׳ ה׳ ושם ג״כ אי מעות קונות במקום שאין דבר למשוך או להגביה וע״ש:
(ז) שאפילו משוי גדול כו׳ ויראה כיון שהוא משוי גדול כו׳ בפ׳ הספינה דף פ״ו ל״ש אלא דברים שאין דרכן להגביה אבל דברים שדרכן להגביה בהגבהה אין במשיכה לא ת״ש המוכר פירות לחבירו משך ולא מדד קנה והא פירות דבני הגבהה נינהו וקתני דקני במשיכה הב״ע בשליפי רברבי א״ה אימא סיפא הלוקח פשתן מחבירו ל״ק עד שיטלטלנו ממקום למקום אטו פשתן בשליפי רברבי מי לא עבדי שאני פשתן שמחליק ואין יכולין לעשות ממנו משאות גדולות הלכך בעי הגבהה דדרכן בכך ע״כ משמע הא אילו עבד משוי גדול ודאי די לו במשיכה והוא דעת רבינו וכתב ב״י שנ״ל שהרמב״ם מפרש שאני פשתן שאפשר לשמטו מעט מעט ולהגביהו ומש״ה אפילו היא שליפי רברבי אינו נקנה אלא בהגבהה:
(א) דבר תורה מעות כו׳ כר״י בב״מ דף מ״ז ופירש״י כדאשכחן גבי קונה מן ההקדש דכתיב ונתן הכסף וקם לו אבל ר״ן כ׳ שם שאין למדין הדיוט מהקדש אלא מסברא בעלמא דבדין הוא שיהיו קונות כיון שרוב הקניינים נעשים בכסף ע״כ ונראה לי מעות דוקא קונות ד״ת ולא משיכה ומסירה וכן מוכח בסימן קצ״ט ס״ג גבי אם מכרו היתומים פירות ומשכן הלוקח ונתייקרו אפ״ה יכולין לחזור משום דהעמידו דברוהם על דין תורה שמעות קונה ולא משיכה ע״ש:
אחד בעלי חיים ואחד שאר מטלטלין פי׳ כיון שמעות קונות אין חילוק בין ב״ח למטלטלין משא״כ אילו הוינו אומרים כר״ל דמשיכה מפורש מהתורה ויליף לה מדכתיב או קנה מיד עמיתך שאין נקנה עד שיצא מיד זה ליד זה והיינו באופן היותר טוב דהיינו הגבהה במקום שהיא שייכא כדמסיק רבינו וכמ״ש שם ברש״י דף מ״ז:
חזר המקח לרשות לוקח לכל דבר פי׳ לענין אונס למיחש וכחשא ויוקרא וזולא:
ואין א׳ מהם כו׳ פי׳ וגם אין א׳ מהן יכול לחזור והא דכתב ואין א׳ קמ״ל דל״ת המוכר דיש (או שימשוך) בידו המטלטלין והמעות ידו על העליונה יכול לחזור:
הן שלו מן התורה ואם קידש כו׳ נ״ל דמש״ה כתב זה ללמדנו דאף לאחר התקנה אם קידש אשה מקודשת דקנין מעות מהתורה לא זז ממקומו לענין קידושין דאיסורא הוא ולחומרא:
(ב) (ג)
(ד) וחכמים תקנו כו׳ טעם התקנה יתבאר סי״ג ומבואר בגמרא פרק הזהב דכשם שתקנו משיכה למוכרים כך תקנו ללוקחים שכל שלא משך גם הלוקח יכול לחזור בו:
עד שיגביה כו׳ או שימשוך כו׳ נראה דמדר״ל למדו לתקן קניינים אלו דהא לר״ל עיקר הקנין הגבהה כמשמעות ל׳ מיד עמיתך וכמ״ש בסמוך ואח״כ משיכה:
(ה) (ו)
וכיון שמשך כו׳ פי׳ כ״א וא׳ לפי דינו שנתבאר לעיל מקום הראוי לו לקנות:
או שנמסר לו והא שלא הזכירו ברישא לפי שנכלל במאמר או שימשוך לפי׳ ר״י ורא״ש דס״ל דאין קונים במסירה כ״א ספינה וב״ח משום דמסירה דידהו הוה כמו משיכה כמ״ש בסמוך וכיון דלא בעי מסירה מיד ליד שייך לקרות לה שם משיכה:
ואינו יכול לחזור בו וכתב ב״י והיינו בדלא עייל ונפיק אזוזי כדלעיל סימן ק״צ:
(ז) שאין אחד יכול להגביה כצ״ל ונמחק תיבת מהם וכן הוא ברמב״ם פ״ו דמכירה:
ויראה כיון שהוא משוי כבד כו׳ ל׳ רבינו הוא זה וחולק על הרמב״ם וס״ל דאפילו פשתן א״צ להגביהו וטעם פלוגתתן עבד״ר:
(ח) ואם מגביה כו׳ ול״ד לרוכב בר״ה הנזכר בסי׳ הקודם ס״ב דשאני הגבהה דעיקר הקנין הוא בהגבהה וכנ״ל אלא שלא הטריחוהו בכך ולהכי כי טרח ועבד הגבהה פשיטא דקניא:
ספינה נקנית במשיכה או במסירה מבואר בגמרא דר״ל כל חד וחד כדינו משיכה כשהיא בסימטא או בחצר של שניהם ומסירה אם היא בר״ה או בחצר שאינה של שניהם:
י״א דה״ה נמי כו׳ ר״ל שיחזיר סיפא לרישא:
(ט) וכן בב״ח איכא מ״ד כו׳ פי׳ אבל אנן קי״ל דסגי בעקירת יד ורגל וכמש״ר ר״ס קצ״ד ואף על גב דטעמייהו דספינה ובהמה שווין כמו שמפרש מ״מ בהאי עדיף בהמה מספינה וכדאמרינן התם בפרק הספינה אליבא דשמואל דשאני בהמה כיון דעקרה יד ורגל אידך למיעקר קיימי אבל ספינה אי משך כולה אין לי לא לא ע״ש דף ע״ה:
משום דכי משך לה כל דהו אזלא ממילא פי׳ אפילו לא משכחת אלא כשהוא אוחז בחבל ומנענע בה כל שהוא הולכת מכוחו אפ״ה מותר וכמ״ש ר״י בסמוך סעיף י״ב אבל משיכת מטלטלין דצריכין משיכה ממש ומש״ה סגי בהו משיכה כל דהו כדמסיק ולא מהני משיכה כל דהו בספינה וק״ל:
(א) {א} דבר תורה מעות קונות וכו׳. מימרא דרבי יוחנן בריש הזהב ופסקו הפוסקים כמותו דלא כר״ל דאמר משיכה מפורשת מן התורה ונ״מ דלרבי יוחנן אף לאחר שתקנו שלא יהיו מעות קונות וכו׳ מ״מ כיון דד״ת מעות קונות אם קידש בהם את האשה מקודשת וזה היה דעת רבינו שכתב כאן דין קידושי אשה דהיא הנפקותא בין דרבי יוחנן לדר״ל מיהו איכא נפקותא אחריתא כגון דביתו של לוקח מושכר למוכר א״נ המוכר השכדר ללוקח מקום בביתו וכו׳ כדכתב רבינו בסמוך סעיף ט״ו וט״ז דלרבי יוחנן מעות קונות לשם ולר״ל לא קנו מעותיו ועוד איכא נפקותא דאם היו המטלטלין במקום דליכא למיחש לדליקה א״נ שכירות מטלטלין דכיון דהגוף של מוכר טרח ומציל דלרבי יוחנן מעות קונות לשם ולר״ל אין מעות קונות כלל:
(ב) {ב} ומ״ש עד שיגביה דבר שדרכו וכו׳. בפרק הספינה (בבא בתרא פו) פרשב״ם שדרכן להגביה דברים קלים שאין דרכן להגביה שכבדין עכ״ל וזהו דעת רבינו שכתב להשיג אמה שפירש הרמב״ם ואמר ויראה כיון שהוא משאוי כבד וכו׳ דס״ל דפירוש רשב״ם עיקר:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםחכמת שלמהפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חהכל
 
(ב) הַגְבָּהָה, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ לְהַגְבִּיהַ ג׳ טְפָחִים, וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּסָגֵי בְּהַגְבָּהַת טֶפַח.
באר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםחכמת שלמהאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהעודהכל
(ד) ד) הגהות מיי׳ שם פ״ב בשם רש״י שיצא מתורת לבוד מחס״א.
(ה) ה) שם בשם ר״ת כדאשכחן גבי שתופי מבואות (עירובין דף פ׳ ע״א) וכתבו התוס׳ בקידושין ריש ד׳ כ״ו שאם הראה מאכל לפיל והגביה המאכל למעלה והוא קופץ ומגביה את עצמו מן הארץ ואוכל קנה הפיל והביא ראיה לזה ממ״ש אי למיקנה וכו׳ חולין סוף דף קמ״א פי׳ שאם הגביהו עצמם מיראתו קנה
(ד) שלשה טפחים – כדי שיצא מדין לבוד וי״א בהגבהת טפח כיון דהוא בידו הרי היא כאלו ברשותו.
(ג) י״א שצריך להגביה כו׳ – בתוס׳ פ״ק דב״מ דף ט׳ סוף ע״ב ובהגהות מרד׳ שם משמע דחשיב הגבהה כשהוגבה מחמתו דרך עליה אפי׳ לא תפסו בידו וכן דעת הרא״ש שם וכ״כ ר״י נ״י ח״א אבל בתוס׳ פ׳ הגוזל עצים דף צ״ח ע״א משמע דיש להסתפק בדבר וכ״כ בהגהות אשר״י שם וז״ל ר״י מסתפק אם דוקא אדייה אדוייה כשהשפיל אבל אם הוגבה קצת קנייה דה״ל כמו שקליה בידי׳ או דלמא אין חילוק מהר״י עכ״ל ומיהו בבעלי חיים כתבו גם התוס׳ בהגוזל דחשיב הגבה׳ כגון שהוגבהו העופות ע״י שטרף בקן ומיהו אם יורדים ע״י טריפת הקן לא חשיב הגבהה אלא ענייתם דוקא וע״ש ובמע״מ בב״ק כתב דלהרא״ש פשיטא ליה דלא קנייה כשהוגבה בפ״ק דב״מ וכן מסקי התוס׳ דב״ק ודב״מ עכ״ל המעיין בתו׳ והרא״ש שם יראה שאינו כן אלא כמ״ש עיין ביש״ש סוף חולין ודבריו צ״ע ועמש״ל סי׳ רס״ט ס״ה.
(ב) להגביה – בתוס׳ פ״ק דב״מ דף ט׳ סוף ע״ב ובהגמ״ר שם משמע דחשיב הגבהה כשהוגבה מחמתו דרך עליה אפילו לא תפסו בידו וכ״ד הרא״ש שם וכ״כ ר״י נ״י ח״א אבל בתוספות פ׳ הגוזל דף צ״ח ע״א משמע דיש להסתפק בדבר וכ״כ בהג״א שם וז״ל ר״י מסתפק אם דוקא אדיוה כו׳ ע״ש ומיהו בבעלי חיים כתבו גם התוספות שם דחשיב הגבהה אם הוגבהו העופות ע״י שטרף בקן ומיהו אם יורדים ע״י טריפת הקן לא חשיב הגבהה אלא עלייתם דוקא וע״ש ובמע״מ בב״ק כת׳ דלהרא״ש פשיטא ליה דלא קני כשהוגבה וכן מסקי התוספות דב״ק ודב״מ עכ״ל והמעיין בתוספות והרא״ש שם יראה שאינו כן אלא כמ״ש. עיין ביש״ש סוף חולין ודבריו צ״ע ועמ״ש בסי׳ רס״ט ס״ה. ש״ך:
(ג) טפח – כיון דהוא בידו הרי הוא כאילו הוא ברשותו. סמ״ע:
(ד) י״א כו׳ וי״א – עתוס׳ דב״ק כ״ט ב׳ ותוס׳ דעירובין ע״ט ב׳ ותוס׳ דקדושין כ״ו א׳ ד״ה א״נ וכ״כ הר״ן דבטפח סגי והביא ראי׳ מההיא דפ׳ המניח ופ׳ חלון ועוד הביא ראיה מירושלמי דפ״ג דמס׳ דמאי שאמר על מילתא דר״א דפ׳ המניח הדא אמרה מטלטלין נקנין בהפיכה מיהו טפח בעי בעירוב ותוס׳ דכתובות ל״א א׳ ד״ה נימא כו׳:
(ליקוט) הגבהה י״א כו׳ – רש״י בכתובות ל״א א׳ ד״ה דאי בעי כו׳ ועתוס׳ שם ד״ה דאי כו׳ שסתרו והקשה עליו דבידו ודאי א״צ ג״ט ועתוס׳ דב״ק כ״ט ב׳ ד״ה אלא אמר כו׳ ושם בכתובות ד״ה נימא כו׳ (ע״כ):
(ליקוט) וי״א דסגי כו׳ – וכ״מ במתני׳ דב״ב פ״ד ב׳ עד שיטלטלנו כו׳ וקא׳ שיטלטלנו מ׳ דבטילטול בעלמא סגי (ע״כ):
(ג) בהגבהת טפח עסמ״ע ס״ק ד׳ כיון שהוא בידו הרי הוא כאילו הוא ברשותו דבריו תמוהין מאוד דודאי כשלקחו בידו אפילו ליכא טפח קנה דידו קונה מטעם חצירו כמ״ש התוס׳ ב״ק כ״ט ד״ה אלא אמר ר״א ע״ש רק דפלוגתייהו הוא באם לא הגביה בידו רק שיגבה מכחו ונראה דאם בולט חוץ לידו שאינה גבוהה מן הקרקע טפח אז הדין כך דאם בולט למעלה נגד אויר ידו קנה מטעם חצר כמו נגד אויר חצירו דלא בעינן מחיצות כשהוא נח כמבואר בגיטין דף ע״ט אבל אם בולט לצד ידו אינו קונה מטעם ידו רק מטעם הגבהה ובעינן שיהיה מוגבה למר ג״ט ולמר טפח וגם בעינן שיהיה על האופן המבואר בסי רס״ט:
(ד) שצריך להגביה. וכשהוגבה מכחו ג״ט אפי׳ לא תפסו בידו עיין בסי׳ רס״ט ס״ה:
(ה) ג״ט כדי שיצא מדין לבוד (סמ״ע):
(ו) בהגבהת טפח כיון דהוא בידו הוי כאילו הוא ברשותו (סמ״ע) וע״ב דכשהוא בידו א״צ שום הגבהה דהוי כמונח בחצרו אפי׳ בולט למעלה נגד אויר ידו רק כשבולט לצד ידו צריך הגבהה ועל אופן המבואר בסי׳ רס״ט:
י״א דבעינן ג״ט וכו׳ – נ״ב: הנה המחבר סתם ולא ביאר דלהך דעה ג״כ צ״ל דמודים בהפקר דדי בטפח וכמו שמבואר בהרא״ש מס׳ ב״ק פ״ג עיי״ש שנתן טעם כיון די״א אפ׳ הבטה בהפקר קנה. לכך עכ״פ די בטפח ומה שמבואר בסי׳ רע״ט דבעינן ג׳ היינו רק באם לא הוגבה בידים רק בכח בעינן שלשה. אבל בהגבהה בידו ממש די במציא׳ בטפח לבד ודו״ק:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםחכמת שלמהאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משההכל
 
(ג) מְשִׁיכָה שֶׁאָמְרוּ, צָרִיךְ שֶׁיִּמְשֹׁךְ הַחֵפֶץ כֻּלּוֹ וְיוֹצִיאֶנּוּ מִכָּל הַמָּקוֹם שֶׁהוּא בּוֹ.
באר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אנתיבות המשפט חידושיםטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהעודהכל
(ו) ו) מימרא פלוגתא דרב ושמואל שם בב״ב סוף דף ע״ה גבי ספינה ופסקו הפוסקי׳ כשמואל וכדעת הרא״ש שם דה״ה שאר מטלטלין הביאו הטור בס״ח וכ״כ הג״ח שם בשם הרשב״א וכ״כ ה״ה בפ״ד דה׳ מכירה לדעת הרמב״ם ובשם הרמב״ן
(ה) צריך שימשוך החפץ כולו כו׳ – פי׳ משא״כ בבהמה דסגי לה בעקירת יד ורגל אע״ג דלא זז הגוף ממקומו וכמ״ש הטור והמחבר בסי׳ קצ״ז ס״ג וה״ט דשם בבעלי חיים כיון דהתחילה לעקור ידה ורגלה תזוז שוב מאיליה בכל גופה משא״כ בשאר מטלטלין:
(ו) ויוציאנו מכל המקום שהוא בו – פי׳ אף כשהוא בסימטא מקום שהמשיכה קונה בו צריך למשכה בו מלא אורכו של אותו דבר שקונה ויגיע סופו למקום שהי׳ ראשו תחלה ואם הוא בר״ה וצריך למשכה משם לסימטא ג״כ כאשר משכה בר״ה מלא ארכ׳ והביאו משם לסימטא אע״ג דלא משכ׳ שם בסימטא מלא ארכ׳ סגי וכמ״ש המחב׳ בסי״ד ע״ש ועמ״ש עוד מזה בס״ז:
(ד) בו – פירוש אף שהוא בסימטא מקום שהמשיכה קונה בו צריך למשוך מלא ארכו של אותו הדבר שקונה ויגיע סופו למקום שהי׳ ראשו בתחלה. שם:
(ה) משיכה כו׳ – כמ״ש בספינה דלא כהרא״ש אלא כדעת הראב״ד והר׳ יונה וש״פ:
(ז) החפץ כולו ול״ד לבהמה דסגי בעקירת יד ברגל בסי׳ קצ״ז דבע״ח שאני דכיון דהתחיל׳ לעקור ידה ורגלה תזוז שוב מאיליה כל גופה משא״כ במטלטלין (סמ״ע):
(ח) מכל המקום שהוא בו. פי׳ כשהוא בסימטא צריך שיגיע סופו למקום שהיה ראשו תחלה וכשהיתה ברה״ר כיון שמשכה מלא ארכה אפי׳ לא משכה לסימטא רק כל שהוא סגי:
וכתב א״א הרא״ש ז״ל י״א דה״ה נמי בשאר כל המטלטלין צריך שימשוך את כולה:
{ט} ונ״ל דדוקא ספינה צריך למשוך כולה וכן בבעלי חיים איכא מאן דאמר שצריך שתהלך מלוא קומתה משום דכי משך לה כל דהו אזלא ממילא להכי אין משיכה כל דהו דידהו חשיבא משיכה:
{י} אבל משיכת שאר כל המטלטלין שמשיכתם מכח אדם המושכן משיכה כל דהו דידהו חשיבא משיכה:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יב) וכ״כ הרמ״ה ז״ל שכל המטלטלין כו׳ כלומר שגם הרמ״ה כ״כ דמ״ש בגמרא מסירה קונה בר״ה ל״ד על הספינה וב״ח המוזכרים שם אמרו (וכדעת הרא״ש ור״י) אלא ה״ה שאר מטלטלין והיינו כרמב״ם אלא שהרמב״ם שחילק בין דברים שישנו כבדים לשאינן כבדים היינו משום דמיירי במסירה שאינה מיד ליד ובכה״ג נראה דגם הרמ״ה מודה דיש חילוק בין כבד לשאינו כבד ואפשר דגם זה הוא בכלל מה שכתב ודוקא מידי דבר משיכה הוא ור״ל דברים שאין בהו טירחא יתירה אינו נקנה במסירה וברישא מיירי במוסר מיד ליד ומש״ה לא חילק ועד״ר ובדרי׳ לעיל סימן קצ״ז:
אלא שחילק היכא כו׳ המשך לשון הרמ״ה כך הוא היכא דלא מסר מקנה כו׳ א״ל חזק וקני דאז הדין שיכול למשוך אפילו שלא בפניו והוא עשה כן ותפס בה א״נ תפס בה כו׳ ר״ל אי נמי שלא אמר ליה חזק וקני שאז הדין דבעי למשוך בפניו והוא עשה כן ותפיס בפניו אבל הוא לא מסר ליה מיד ליד כה״ג אמרינן מידי דבר משיכה הוא (ר״ל שאין טורח במשיכתו) ל״מ מסירה אבל אם הוא מקנה לו לידו אז בכל המטלטלין מהני מסירה ועל זה כ״ר אבל ר״י פירש דלא מיקני כו״ ר״י ורא״ש ס״ל דמה שאמרו בגמרא מסירה ברשות הרבים קאי דוקא על ספינה המווכרת שם בשמעתתא ההיא וה״ה בבהמה דדומה לספינה אבל שאר מטלטלין אפילו יש בהן טירחא ל״מ לא משיכה ולא מסירה בר״ה אלא צריך למשכה מר״ה לרשותו אם ירצה לקנות והטעם דאין מסירה חשובה מעשה ואינה ראויה שיקנה בה כלל אלא שבספינה שהיא ע״פ המים ובר״ה התם איכא טעמא למסירה משום שיש לה דמיון ושייכות למשיכה דהא ממילא אזל לא מחמת תפיסתו זו ולהכי כשהוא בר״ה שאין בו דין משיכה תקנו מסירה דדמיא לה אבל בשאר מטלטלין מאי ענין ושייכות למסירה זו שתקנו:
משום דמסירה דידהו הוי כמו משיכה במקום המועיל:
ומש״ר דמסירה דידהו הוי כמו משיכה כו׳ עד הולכת מכחו על פני המים אע״ג דמשיכה כזו לא מהני בר״ה עד שימשכנו אפילו בספינה מר״ה לסימטא או לרשות שלו מ״מ כיון שיש טורח במשיכה כזו מר״ה לא׳ ממקומות הנ״ל לא הטריחוהו למשכה כולי האי ואמרו שדי לו במסירה כיון דשם משיכה עליה ודוקא שיש קפידא מהמוכר לקנות הספינה במשיכה או שגילה הלוקח דעתו שרוצה להקנותה במשיכה בעינן שימשכנו מר״ה לרשותו:
באר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אנתיבות המשפט חידושיםטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישההכל
 
(ד) דְּבָרִים שֶׁאֵין דַּרְכָּם לְהַגְבִּיהַ, אִי אַגְבְּהִינְהוּ קָנָה.
באר הגולהטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהעודהכל
(ז) ז) טור שם כ״כ הרא״ש בפסקיו אהא דמשני מידי דבעי מיתנא ופי׳ רש״י כיס גדול מאוד ב״ב דף פ״ו ע״א
{ח} ואם מגביה דבר שאין דרכו להגביה קונה אף על פי שאין דרכו בכך.
(ז) {ז} ופי׳ הרמב״ם שאפילו משוי גדול וכו׳ כבר כתבתי בסמוך טעמו:
ויראה כיון שהוא משוי כבד וכו׳ הוא מפרש כפר״ש לפיכך כתב שיראה לו כן:
חפץ שמונח חציו ע״ג עמוד וחציו ע״ג קרקע והגביה ראש המונח על גבי קרקע ונתק ראש האחר ונפל מעל העמוד קנאו והוא שיהיה העמוד גבוה י׳ טפחים ואי לא תפסו אלא גללו ונפל לארץ לא קנה ואם הגביהו דרך עליה כדאמרינן (חולין קמא.) בשילוח הקן טרוף אקן כי היכי דליגבהו קנה בלא תפיסה בפ״ק דמציעא (ט.) בתוספות רבינו ירוחם נתיב י׳ ח״א ועיין בסוף ח״ב:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יא) כתב הר״ר יונה י״א דספינה אינה נקנית כו׳ כלומר מה שאמרו בגמרא דספינה במשיכה כשהיא בסימטא או בחצר של שניהם היינו דוקא אם הספינה עומדת על המים או רקק בכה״ג דרך הספינה למשוך אבל אם היה ביבשה ל״מ לה משיכה אפילו בסימטא דאין דרכו ביבשה במשיכה ולהכי אין מועיל לו קנין אלא בהגבהה שהוא מועיל אפילו בדבר שאין דרכו בכך וכמ״ש בסמוך ס״ז ועבד״ר:
עד שיגביהנה פי׳ ואם א״א להגביהה צריך שיוליכנה לסימטא שיש בו מים וימשכנה שם וק״ל:
כתב הרמב״ם ספינה שיש בה טורח כו׳ לשון הרמב״ם בפ״ג דמכירה מבואר יותר דז״ל שם כיון שא״א להגביהה ויש במשיכה טורח גדול כו׳ ופירש דבריו שבא לומר דהא דאמרי אביי ורבא מסירה קונה בר״ה ובחצר שאינו של שניהם ומשיכה קונה בסימטא ובחצר של שניהם לאו בחדא מחתא מחתינהו דמשיכה בסימטא קונה בכל המטלטלין ובכל דבר אבל מסירה דהוא קנין גרוע אינה אלא בספינה ומשום שיש טורח גדול במשיכתו וה״ה נמי שאר מטלטלין שהם גדולים וכבדים די להם במסירה בר״ה וא״ת הא משיכה דספינה היינו דוקא כשהיא ע״פ המים כמ״ש ר׳ יונה ובמשיכה ההיא ליכא טורח וכמ״ש בסמוך הרא״ש דכשמנענעים ביה מעט הולך מעצמו ע״פ המים וא״ת אכתי אמאי מהניא מסירה בר״ה ודוחק לומר דלא ס״ל לרמב״ם כר״י שא״כ הו״ל לרבינו למיכתב והרמב״ם כתב וי״ל דאע״פ שבסימטא קל משיכת הספינה כשהיא על המים אבל בר״ה דלא שייכא ביה משיכה אלו לא היה מהני מסירה היה צריך למשכה מן הר״ה אל הסימטא שיש בו מים וזה ודאי יש בו טורח גדול למשוך ספינה גדולה כ״כ רחוק ומש״ה תקנו מסירה וא״ת א״כ גם בסימטא כשאין שם מים תועיל לה מסירה ואמאי כתב הר״ר יונה לעיל עד שיגביהנה וי״ל כיון דשייכא משיכה בסימטא וכשיש שם מים יכול למשוך בקל לא פלוג ביה רבנן ולא רצו לתקן ביה כלל מסירה אלא יגביהנה או יגררנה למקום שיש מים וימשכנה שם ולפי מ״ש ר״ן בפ״ק דקידושין לק״מ דז״ל שם א״נ ה״ט דמסירה ל״ק בסימטא משום שכיון שיש רשות לכ״א להניח שם כליו מוכר שקדם והניח ספינתו שם זכה באותו מקום והוי ליה מסירה ברשות מוכר דודאי ל״מ שהרי רשותו של מוכר מבטלת תפיסתו עכ״ל ור״ל משא״כ כשמשך דהרי משך אותו ממקום הראשון שהיה רשות מוכר אל מקום אחר שהוא רשותו עכ״ל ולפ״ז בסימטא לא אפשר למיקני במסירה כלל מה שאין כן בר״ה דאפשר למיקני ביה במסירה ואע״פ כן כל דליכא טורח גדול במשיכה לא תקנו במסירה שהוא קנין גרוע ודוק:
לא קנה עד שימשכנה לגמרי מר״ה אל רשות אחר ועד״ר:
באר הגולהטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישההכל
 
(ה) וְלָמָּה תִקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁלֹּא יְהוּ מָעוֹת קוֹנוֹת, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִתֵּן הַלּוֹקֵחַ דְּמֵי הַחֵפֶץ וְקֹדֶם שֶׁיִּקָּחֶנּוּ יֹאבַד בְּאֹנֶס, כְּגוֹן שֶׁתִּפֹּל דְּלֵקָה וְיִשָּׂרֵף, אוֹ יָבוֹאוּ לִסְטִים וְיִטְּלוּהוּ, וְאִם הָיָה בִּרְשׁוּת הַלּוֹקֵחַ יִתְמַהְמֵהַּ הַמּוֹכֵר וְלֹא יַצִּיל, לְפִיכָךְ הֶעֱמִידוּהוּ חֲכָמִים בִּרְשׁוּת הַמּוֹכֵר, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁתַּדֵּל וְיַצִּיל. לְפִיכָךְ, אִם הָיָה בֵּיתוֹ שֶׁל לוֹקֵחַ, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ הַחֵפֶץ שֶׁנִּמְכַּר, מֻשְׂכָּר לַמּוֹכֵר, הֶעֱמִידוּהוּ עַל דִּין תּוֹרָה, שֶׁהֲרֵי מָצוּי הוּא אֵצֶל בֵּיתוֹ וְיָכוֹל לְהַצִּיל. וְכֵן הַשּׂוֹכֵר הַמָּקוֹם שֶׁאוֹתָם הַמִּטַּלְטְלִים הַנִּמְכָּרִים מֻנָּחִים בּוֹ בְּאֶחָד מִדַּרְכֵי קְנִיַּת הַשְּׂכִירוּת שֶׁנִּתְבָּאֲרוּ בְּסִימָן קצ״ה (סָעִיף ט׳), קָנָה הַמִּטַּלְטְלִים שֶׁבּוֹ וְאֵין שׁוּם אֶחָד מֵהֶם יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ; וְהוּא שֶׁתְּהֵא חָצֵר הַמִּשְׁתַּמֶּרֶת לְדַעַת הַשּׂוֹכֵר, אוֹ שֶׁהוּא עוֹמֵד בְּצַד הַמָּקוֹם הַהוּא. {הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם הָיוּ הַמִּטַּלְטְלִין בְּמָקוֹם דְּלֵיכָּא לְמֵיחַשׁ לִדְלֵקָה, נִקְנוּ בְּמָעוֹת (הַגָּהוֹת רִאשׁוֹנוֹת דְּמָרְדְּכַי פֶּרֶק הַזָּהָב). וְכֵן אִם הִתְנוּ בְּהֶדְיָא דְּמָעוֹת יִקְנוּ, קָנוּ (בֵּית יוֹסֵף).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חעודהכל
(ח) ח) לשון רמב״ם שם דין ה׳ במימרא דרבי יוחנן מפורש טעם זה ב״מ דף מ״ז ע״ב
(ט) וע״ל סי׳ ר״ד סעיף ב׳ דאפי׳ שא״א לו להציל חייב להחזיר
(י) ט) שם דין ו׳ וכתב ה״ה זה מבואר בגמ׳ (שם דמ״ט ע״ב אוקימתא דרבא אליבא דר״ש) ופסקוה בהלכו׳ ואמרי ואע״ג דהני מילי לר״ש אינון מדר״ש נשמע לרבנן
(יא) י) שם דין ז׳ והוא מעובדא דר״ג שהיה בא בספינה וכו׳ ומקומו מושכר לו ב״מ דף י״א ע״ב
(יב) כ) כלישנא קמא שם דמשני מטלטלי אגב מקרקעי הקנה דאלו מדין חצר לא קנו לפי שלא הי׳ משתמר לדעתם ולא היו עומדים בצדו
(ז) יתמהמה המוכר ולא יציל – וא״ת מה״ט גם בק״ס לא ה״ל לקנות וי״ל דכל זמן שלא קיבל המוכר דמי שיווי הפירות מציל הוא הפירות כי לא ניחא ליה לילך אח״כ עם הלוקח בדינא ודיינא ומזה הטעם נמי בסיטומתא קניא כמ״ש הטור והמחבר בסי׳ ר״א ולא חשו שיאמר המוכר נשרפו חיטך בעלייה ע״ש וא״ת השתא דאמרו מעות אינן קונות יאמר המוכר להלוקח אחר שנותן לו מעות ולא משך נשרפו מעותיך בעליי׳ וי״ל דבמעות דאין טירחא בהצלתן ודאי יצילם המוכר מה שאין כן בפירות דיש טירחא בהצלתן והא דעקרו קנין מעות לגמרי ולא תקנו שלא יקנה עד דאיכא תרוייהו נתינת מעות ומשיכה משום תקנת השוק שיכולין לקנות מהר במשיכה לחוד א״נ משום חשש שמא ימשוך הלוקח קודם נתינת המעות ויבא דליקה בבית הלוקח ולא יצילם ויאמר למוכר נשרפו חטיך בעלייה ועד״ר:
(ח) כדי שישתדל ויציל – ואף אם אינו יכול להשתדל ולהציל צריך להחזיר ללוקח מעותיו אף אם לא חזרבו המוכר וכ״כ הרמב״ם והטור כאן בהדיא והמחבר כתבו בסי׳ ר״ד ס״ב ע״ש:
(ט) לפיכך אם הי׳ ביתו של לוקח כו׳ עד שהרי מצוי הוא אצל ביתו כו׳ – כ״כ גם הטור טעם הדבר ור״ל דאף דאין הלוקח דר בהבית כמו המוכר (ולאפוקי מדעת הרי״ו דכ׳ דבעינן שידור בו הלוקח) מ״מ כיון דהבית הוא של הלוקח מצוי הוא שם אע״פ ששכרו לאחרים כיון שהוא מצוי שם יציל ביתו ולא יסמוך אהצלת המוכר שדר בו ואגב יהיו גם הפירות ניצולים משא״כ בפירות בלא בית דאף שקנאן מ״מ אינו מנוי אצלן עדיין וגם לאו כ״ע דיני גמירי וסברו שעל המוכר להצילן כיון שהן עדיין בידו וכטעם זה כ׳ הטור ג״כ בדין השני במוכר שהשכיר ללוקח חדר בביתו והלוקח דר באותו חדר אף שאין הפירות מונחים באותו חדר מ״מ כיון שהוא מצוי באותו הבית שהפירות מונחים שם ודאי יתן דעתו להצילן אבל המחבר נמשך אחר ל׳ הרמב״ם שכ׳ דינא דסיפא במשכיר להלוקח אותו חדר שהפירות מונחים שם ומטעם דהרי הן כמונחין בחצר הלוקח ולא בחצר המוכר ולכך מסיק דבעי׳ שיהא אותו מקום משתמרלדעת הלוקח השוכר או שיהא עומד בצדן דאל״כ אין לו דין חצר שיקנה דבר המונח כו׳ וכ״כ המ״מ שם אדברי הרמב״ם ולפ״ז ק׳ על המחבר דלא הל״ל האי דינא דסיפא בל׳ וכן השוכר המקום כו׳ כיון דלאו חד טעמא לרישא וסיפא. ועל הרמב״ם גופא לק״מ משמעות דבריו דברישא דמעות קונות ג״כ אינו משום דמצוי הוא אצל ביתו אלא דס״ל דכיון דהבית של הלוקח הוא אע״פ שהשכירו למוכר ושכירות ליומא ממכר הוא מ״מ לענין זה מחשב כשלו שיהי׳ כחצירו לענין שהוא קונה לו מה שהוא בתוכו וכן פי׳ המ״מ בהדיא דברי הרמב״ם ע״ש בפ״ג דמכירה וכ׳ שכן הוא משמעות לשונו דהרמב״ם שם שכ׳ ז״ל לפיכך אם הי׳ ביתו של לוקח כו׳ לא תקנו בו משיכה שהרי המקח ברשות הלוקח כו׳ וכן השוכר כו׳ ע״ש והמחבר ש״ע אזל לטעמו שכ׳ שם בכ״מ וגם כאן בב״י דאין נ״ל פי׳ דברי הרמב״ם כמו שהבינו המ״מ אלא שר״ל שהרי המקח ברשות הלוקח כלו׳ כיון שהוא מצוי בביתו ודאי יהי׳ ניצול אגב ביתו וכמ״ש כאן והוא דוחק דלפ״ז לא יהי׳ טעם דרישא וסיפא שווים ולא ה״ל להרמב״ם לכתבו בל׳ וכן וכמ״ש. גם בב״י קשה דעל דברי רבינו דכ׳ בסיפא ג״כ הטעם כיון שהוא דר בבית המוכר ודאי יציל הפירות כתב ב״י שכ״כ הרא״ש והביא עליו דברי המ״מ דכתב דמיירי שאותו מקום משתמר לדעת הלוקח או עומד בצדו וידוע שהמ״מ לא כ״כ אלא לשיטת הרמב״ם שמצריך שיהא אותו החדר שהפירות מונחים שם מושכר להלוקח ומטעם חצירו וכמ״ש אבל להרא״ש והטור א״צ שיהא משומר אלא לדעת המוכר וכמ״ש הטור והמחבר בסי׳ ר׳ ע״ש ובע״ש כ׳ כדברי המחבר וסיים בסוף וכ׳ ז״ל וכן לוקח השוכר מהמוכר המקום כו׳ בא׳ מדרכי הקניות כו׳ עד והוא שדר הלוקח באותו בית או שתהא החצר משתמר לדעת השוכר כו׳ עד שאם תפול דליקה הוא עצמו טורח להציל פירותיו שבבית המוכר עכ״ל הרי שעירב הדברים התחיל וכ׳ ששכר אותו מקום בא׳ מדרכי הקניות כו׳ דזה צריך דוקא אם ירצה שאותו מקום ששכר יקנה לו המטלטלין וא״כ לא הל״ל מיד אחר זה והוא שדר הלוקח באותו בית אלא הל״ל תחלה והוא שתהא חצר המשתמרת כו׳ ואח״כ הל״ל או שהוא דר שם ועליו הל״ל שאם תיפול דליקה כו׳ שהוא שייך למה שהוא דר שם לא למה שהוא משתמר וקנהו בתורת חצר ודו״ק:
(י) דליכא למיחש לדליקה כו׳ – ושאר אונסין לא שכיחי כולי האי:
(יא) וכן אם התנו כו׳ – בין שהתנה הלוקח בין שהתנ׳ המוכר ושתק הלוקח כשהתנה כן בתחלת המקח וע״ד שכ׳ הטור והמחבר ר״ס ר״ז וע׳ בד״מ ובהגהותיו כאן:
(ד) יתמהמה המוכר כו׳ – עיין בסמ״ע ס״ק ז׳ עד וא״ת השתא ר״ל כשחוזר הלוקח יאמר המוכר כן דמסתמא ל״ח שיעשה המוכר תרתי לריעותא לחזור מהמקח ולאבד מעותיו ע״כ צ״ל דמיירי כשחוזר הלוקח דאז פטור המוכר מאונסי׳ אף דלא א״ל טול מעותיך דאם א״ל טול אף מגנבה ואבידה פטור וכמ״ש בס״ס זה ודוקא כשחזר המוכר כ׳ שם דחייב באונסים ודוק עכ״ל הסמ״ע הישני׳ בסוף הספר בלוח הטעיות.
(ה) לפיכך אם הי׳ ביתו של לוקח כו׳ – עיין בסמ״ע סק״ט עד ולפ״ז ק׳ על המחבר דלא ה״ל לכתוב האי דינא דסיפא בל׳ וכן השוכר המקום כו׳ כיון דלאו חד טעמא לרישא וסיפא וכו׳ עכ״ל אין זה קושיא דה״ק וכן בכה״ג מצינו שאע״פ שלא משך קנה וגם ברמב״ם מוכרח לומר כן דודאי אין כוונתו ברישא כמו שרצה המ״מ לפ׳ משום חצרו דא״כ ל״ל בש״ס לטעמא דאי נפלה דליקה איהו טרח ומציל תיפוק ליה דחצרו קונה ליה ועוד דא״כ ל״ל נתן מעות אפי׳ בלא דמים נמי וגם הרמב״ם גופיה כתב ברישא שהרי המקח ברשות הלוקח ומשנתן הדמים נקנה המקח ועוד דכיון שהמוכר שכר המקום הרי הוא כחצרו של מוכר דהא חצרו של שוכר זוכה לשוכר אע״פ שעיק׳ המקום של משכיר וכן משמע מסמ״ג עשין פ״ב דף קנ״ז ע״א וז״ל לפיכך אם היה ביתו של לוקח שיש שם החפץ הנמכר מושכר למוכר לא תקנו חכמים משיכה שהרי ברשות הלוקח הוא ואם תפול דליקה טורח ומציל ומשנתן הדמים נקנה המקח וכן השוכר את המקום שאותן המטלטלין הנמכרים מונחים בו קנה כמו ששנינו בפ׳ הספינה עכ״ל הרי דברישא כתב הטעם משום טרח ומציל ובסיפא כתב הטעם משום שכר המקו׳ כמו ששנינו בפ׳ הספינה ובפ׳ הספינה שנינו להדיא דקנה ומטעם ששכר את מקומו דהוי כרשותו ע״ש וגם המ״מ גופיה חזר בו אח״כ וכ׳ שלא נתבאר ברמב״ם בפירוש כן ע״ש. עוד שם עד אבל להרא״ש והטור א״צ שיהא משומר אלא לדעת המוכר כו׳ לא ידענא מאי קשיא ליה בזה דהמחבר ס״ל בהא כהרמב״ם וכדלקמן ר״ס ר׳ וטפי ה״ל להקשות דלטעם כיון שהוא דר בבית ודאי יציל הפירות אין צריך שיהא משומר כלל אפילו לדעת המוכר לכ״ע כיון דלאו מטעם חצרו אתינן עלה אלא מטעם דטרח ומציל ואולי כוונתו כן ומ״ש אבל להרא״ש והטור כו׳ מילתא באפי נפשיה היא ודוק עיין בתיו״ט פ׳ הזהב.
(ו) וכן השוכר המקום כו׳ – וכן השואל את המקום קנה המטלטלים שבו עמש״ל ר״ס ר״ב וכ׳ הריטב״א רפ״ק דמציעא גבי כי זכה רחמנא להלוכי בה ולנקוטי פאה למהוי חצרו לא זכה לו דמכאן נראה דחצר דאין לאדם בו רק דריסת הרגל ללכת בו לבית שיש לו במקום אחר שאינה בחצרו לקנות לו ומי שהשאיל לחבירו חצרו לכך דלאו כחצר שאול׳ היא לקנות לו דאין חצר שאולה קונה לו אלא כשהיא שאולה לו להשתמש בו ובללכת בה לחוד אין לו בה אלא הליכה לבד עכ״ל ונרא׳ דהוא הדין בשכירו׳ דינא הכי (עיין בתשו׳ ר״מ אלשיך סי׳ י׳).
(ז) קנה המטלטלים שבו – והיינו דוקא כשהשכיר לו החצר מתחלה ואח״כ הקנה לו המטלטלים אבל שניהם כא׳ לא וכמש״ל ר״ס ר״ב ע״ש.
(ח) חצר המשתמר לדעת השוכר כו׳ – ולדעת הי״ח לקמן ר״ס ר׳ ה״נ אם שמור לדעת המוכר סגי וכן משמע להדיא בב״י כאן והוא פשוט ועל כן ק׳ על הרב שסתם כאן כהמחבר ולקמן סי׳ ר׳ הכריע כהיש חולקין וצ״ע.
(ט) המטלטלים במקום כו׳ – והב״י כ׳ ריש סי׳ זה שאין נראה כן מדברי הפוסקים וכן בדין דלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורים ועוד הוסיף בב״ח לכתוב כן וכן נ״ל עיקר וכן משמע מדברי הרמב״ם שהעתיק המחבר.
(י) וכן אם התנו בהדיא כו׳ – דין זה לא נהירא לי דמה שלמד הב״י כן מלעיל סי׳ ק״ץ סעיף ח׳ ל״ד כלל דהתם מדינא כסף או שטר קונה אלא שבמקום שכותבים שטר לאסמכה דעתיה והיכח דסמיך סמיך משא״כ הכא כיון דתיקנו חכמים דמעות אינם קונות לא פלוג וראיה ממאי דק״ל כר׳ יודא בכתובות פ׳ אע״פ (כתובות נ״ו) דאף בדבר של ממון אם מתנה על דבר שתקנו חכמים תנאו בטל דחכמי׳ עשו חיזוק לדבריה׳ יותר משל תורה וגם מוכח דאפי׳ ר״מ מודה כאן דע״כ לא יכול להתנות בדבר של ממון אלא היכא דשייך ענין מחילה וכה״ג דהוי כמוחל לו אבל פשיטא שא״י להתנות לעשות קנין מדבר שאינו קנין וכה״ג כתבו התו׳ שם וז״ל והא דתנן ביש נוחלין האומר פלוני יירש במקו׳ שיש בת בתו תירש במקו׳ שיש בן לא אמר כלום שהתנ׳ ע״מ שכתוב בתורה התם ה״ט דאינו יכול לומר פלוני יירש והוא אינו יורש כו׳ וע״ש ודוק ותשכח דבנדון זה לכ״ע לא מהני תנא׳ והיינו שכתבו כל הפוסקי׳ סתמא דמעות אינן קונות ולא חלקו בכך שוב מצאתי בהריטב״א להדיא כדברי בפ״ק דקידושין שכ׳ שם אמתניתין דבהמה גסה ניקנית במסירה וז״ל דף ל״ב ע״ב והוי יודע שכל מקום שאמרו חכמים שאין קונין מן הקניני׳ אע״פ שפירש המוכר והלוקח שיקנה בו אינו קונה והרי הוא כאלו אמר שיקנה באמירה בעלמא ולא אמרו בש״ס ואיפריש פריש אלא בכסף בקרקעו׳ שדינו לקנות אלא דבמקו׳ שכותבין את השטר לא סמכא דעתיה ולפיכך אם פי׳ שיקנה בכסף וסמכה דעתיה בהכי קונ׳ כדינו אבל כשאמר כו׳ וע״ש.
(ה) יציל – וא״ת מהאי טעמא גם בק״ס לא ה״ל לקנות וי״ל דכל זמן שלא קיבל המוכר דמי שיווי הפירות טרח ומציל דלא ניחא ליה לירד בדינא ודיינא עם הלוקח ומה״ט נמי (בסימטא) [בסטימותא] קני כמ״ש בסי׳ ר״א ולא חשו שיאמר המוכר נשרפו חטיך כו׳ וא״ת השתא דאמרו מעות אינן קונות יאמר המוכר ללוקח (ר״ל כשחזר הלוקח יאמר המוכר כן דמסתמא לא חיישתא שיעשה המוכר תרתי לריעותא לחזור מהמקח ולאבד מעות הלוקח עיין בש״ך) אחר שנתן לו מעות ולא משך נשרפו מעותיך וי״ל דבמעות דאין בהן טרחא כ״כ ודאי יצילם המוכר והא דעקרו קנין מעות לגמרי ולא תקנו שיהא דוקא משיכה בהדיה משום תקנת השוק שיוכלו לקנות מהר במשיכה לחוד א״נ שחששו שמא ימשוך הלוקח קודם נתינת המעות ויבא דליקה בבית הלוקח ולא יצילם ויאמר למוכר נשרפו חטיך בעלייה עכ״ל הסמ״ע ועיין בתיו״ט פ׳ הזהב:
(ו) מצוי – ר״ל אף דאין הלוקח דר באותו בית המושכר (לאפוקי מדעת מהרי״ו) מ״מ כיון דביתו הוא מצוי שם להציל ביתו ולא יסמוך אהצלת המוכר שדר בו ואגב יציל גם הפירות משא״כ בפירות בלא בית דאף שקנאן מ״מ אינו מצוי אצלן וגם לאו כ״ע דיני גמירי וסברי שעל המוכר להציל כיון שהן עדיין בידו. סמ״ע:
(ז) השוכר – וכן השואל את המקום קנה המטלטלים שבו עמ״ש בסי׳ ר״ב וכתב הריטב״א רפ״ט דב״מ גבי כי זכי רחמנא להלוכי בה ולנקוטי פאה כו׳ דמכאן נראה דחצר שאין לאדם בו רק דריסת רגל ללכת בו לבית שיש לו במקום אחר אינו כחצרו לקנות לו ומי שהשאיל לחברו חצרו לכך דלאו כחצר שאולה היא לקנות לו דאין חצר שאולה קונה אלא כששאולה לו להשתמש בה ובללכת בה לחוד אין לו בה אלא הליכה לבד עכ״ל נראה דה״ה בשכירות דינא הכי עיין בתשובת ר״מ אלשיך סי׳ י׳. ש״ך:
(ח) קנה – והיינו דוקא כשהשכיר לו מתחלה החצר ואחר כך הקנה לו המטלטלים אבל שניהם כאחד לא וכמ״ש בר״ס ר״ב ע״ש. שם:
(ט) השוכר – ולדעת הי״ח בר״ס ר׳ ה״נ אם שמור לדעת המוכר סגי וכן משמע להדיא בב״י כאן והוא פשוט וע״כ קשה על הרב שסתם כאן כהמחבר ושם הכריע כהי״ח וצ״ע. שם:
(י) לדליקה – ושאר אונסין לא שכיחי כולי האי. סמ״ע:
(יא) נקנו – והב״י ר״ס זה כתב שאין נראה כן מדברי הפוסקים וכן בדין דלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין וכ״כ הב״ח וכן נ״ל עיקר וכן משמע מדברי הרמב״ם שהעתיק המחבר. ש״ך:
(יב) בהדיא – בין שהתנה הלוקח בין שהתנה המוכר ושתק הלוקח כשהתנה כן בתחלת המקח וע״ד שכתב הט״ו ר״ס ר״ז עכ״ל הסמ״ע. והש״ך כתב דדין זה לא נ״ל דמה שלמד הב״י כן מסי׳ ק״צ ס״ח ל״ד כלל דהתם מדינא קונה כסף או שטר אלא שבמקום שכותבים שטר לא סמכא דעתיה והיכא דסמיך סמיך משא״כ הכא כיון דתקנו חכמים דמעות אינן קונות לא פלוג וע״ש שמביא ראיה לדבריו מהש״ס:
(ו) והוא שתהא כו׳ – כ״כ הרמב״ם כתי׳ הראשון שם של ההוא מרבנן ואע״ג דרב אשי פריק שם אליבא דר״פ גם ללישנא קמא צריך להאי פירוקא דהא גט אפילו בחצר המשתמרת בעינן עומד בצד שדהו. ר״ן ועבכ״מ פ״ד מה׳ זכייה וכ׳ הרמב״ן שכן מוכח סוגיא דפ״ק דקדושין מ״מ שם והיינו מ״ש שם כ״ו ב׳ ת״ש מעשה בר״ג כו׳ ת״ש עישור שאני כו׳ וערש״י שם ד״ה ומקומו והכי מסקנא כו׳ ר״ל בב״מ ונ״ל שט״ס שם:
(ז) וי״א כו׳ – כמ״ש בירושלמי פ׳ הזהב סוף הלכה ב׳ מד״ת מעות קונין כו׳ שלא יאמר לו חטיך כו׳ בר נש דיהב לחבריה עשרה דיירין א״ל אית לי גבך מאתן גריוי מן גו ביתא שרי מן גו כרמא אסור מה בין כרם לבית בית אין מצוי ליפול כרם מצוי לישרף אר״י זאת אומרת ב״נ דיהיב לחבריה עשרה דינרין ע״מ דתיקום בהן מאה גריוין מכיון ששלח ידו בהן צריך להעמיד לו מקחו:
(ח) וכן אם כו׳ – מהא דאמרינן ואם פריש כו׳:
(ב) וכן השוכר מקום – כ׳ הש״ך ז״ל והיינו דוקא כשהשכיר לו החצר מתחלה ואח״כ הקנה לו המטלטלין אבל שניהן כאחד לא וכמ״ש בסי׳ ר״ב עכ״ל ודבריו תמוהין דהא אמרינן בהדי׳ ר״פ הזורק חציר׳ מה שקנתה אשה קנה בעלה כו׳ חצירה וגיטה באין כאחד וכמו בעבד דגיטו וידו באין כאחד ע״ש. ואפשר דגבי גט דחצר דאיתתא מדין יד אתרבי וכדאי׳ פ״ק דמציעא (דף י״ב) התם דגיטה וידה באין כאחת אבל חצר דגבר׳ דהוא מתורת שליחו׳ לא אמרינן חצרו ומתנתו באין כאחד. אמנם בפ״ק דמציעא שם (בבלי ב״מ י״א:) בעובד׳ דר״ג וזקנים כו׳ ומקומו מושכר לו ופריך וכי ר״ג וזקנים בצד חצר עומדין כו׳א אמר רב פפא דעת אחרת מקנה אותו שאני וע״ש ומבואר גם בחצר דשליחות דבאין כאחד וליכא למימר שבתחל׳ הקנה להם חצר ואח״כ נתן המעשרות דהתם ע״כ בבת אחת מיירי דהקש׳ שם במרדכי בהאי דמשני דעת אחרת מקנה שאני דהא כיון דס״ל טובת הנאה אינו ממון שם בסוגיא ואינו אלא הפקר א״כ היכי הוי ביה דעת אחרת ומתרץ כיון שהקנ׳ להם גם כן חצירו חשיבא דעת אחרת מקנה ע״ש ואי נימא דבתחלה הקנה להם חצר א״כ בשעה שנותן המתנות ליכא דעת אחרת מקנה כלל כיון דטובת הנאה אינו ממון וע״כ מיירי בחצר ומתנ׳ כאחד א״כ מוכח דאפי׳ בחצר דגברא אמרינן חצירו ומתנתו באין כאחד. אלא דמצאתי בשט׳ מקובצת כדברי ש״ך ע״ש בהא דתנן מצא בגל ובכותל ישן והקש׳ דליקני ליה חצירו לבעל הגל דז״ל ובתו׳ חיצונית תירצו דלא אמרינן חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו אלא שהחצר היה שלו קודם לכן שבאתה המציא׳ לתוך החצר אבל היכא שאין החצר שלו לא קני ליה חצירו ומה״ט ניחא הא דבעי בקידושין אי בעי צבורין ומאי בעי ליקני לי׳ חצירו אלא ש״מ דלא קני ליה חצירו אלא כשהחצר שלו בשעה שהמטלטלין באין לחצר עכ״ל וזה הוא כדברי הש״ך וכמ״ש בסי׳ ר״ב כ״כ בהגה׳ אשר״י גבי מנא בגל שם ואכתי צ״ע.
(ג) וכן אם התנו – ובש״ך השיג וכתב דלא מהני תנאה אלא באתר׳ דכתבי שטרא כיון דמדינ׳ כסף קונה אלא דלא סמכ׳ דעתיה עד דליכתוב שטרא וכל שהתנה סמיך דעתיה אבל היכא דאינו קנין היכי מהני תנאה למשוי קנין ע״ש ועיין ב״ח וט״ז ונראין דברי הב״י והרמ״א מהאי דאמרינן ר״פ הלוקח עובר פרתו איתבי׳ הלוקח גרוטאות מן העכו״ם ומצא בהם ע״א אם עד שלא נתן מעות משך יחזיר ואם משנתן מעות משך יוליך הנאה לים המלח ואי אמר׳ מעות קונות משיכה למה לי הבמ״ע שקיבל עליו לדון בדיני ישראל כו׳ ומבואר דאפי׳ למ״ד משיכה אינו קונה בעכו״ם אפ״ה אם התנה לדון בדיני ישראל מהני ואינו אלא מצד התנאי וא״כ מוכח דכל מידי דהוי קנין בשום מקום מהני ליה תנאה שיהיה מועיל וה״ה בקנין כסף לדידן כיון דהוי קנין בעכו״ם לדע׳ כמה פוסקים וכן בקרקעות ודאי כסף קונה מהני תנאה שהיה נקנה בקנינו.
א. בגמרא: ״וכי רבי יהושע ורבי עקיבא בצד שדהו של רבן גמליאל היו עומדין״.
(ו) [ש״ך אות ז] אבל שניהם. נ״ב ע׳ פ״י קדושין דף כז ותשו׳ מהרי״ט סי׳ סח:
(ז) [ש״ך אות י] דין זה לא נהירא. נ״ב ע׳ סמ״ע לקמן סי׳ ר״א ס״ק ה׳:
(ד) יתמהמה המוכר עסמ״ע ס״ק ז׳ שהקשה מק״ס ותי׳ כיון דלא לקח המעות וכו׳ ובחליפין שוה שזה אף בלא״ה לא שייך הטעם דנשרפו חיטיך כיון דשייך גם כן אצל הלוקח אח״כ מצאתי בשטה מקובצת שכתב כן ובסטומתא ובק״ס נראה כיון דסתם אינו נותן המעות לא פלוג רבנן ואפילו נתן המעות ג״כ קונה ובמעות לחוד אפילו לא נתן רק מקצת מעות דלא שייך לומר נשרפו חיטיך מ״מ לא קנה רק למי שפרע כיון דעקרו קנין מעות לגמרי עקרוהו וראי׳ מחולין דף פ״ג בנתן דינר על הבהמה דאינו קונה רק בארבעה פרקים ולא בשאר ימות השנה ע״ש:
(ה) במקום דליכא למיחוש לדליקה לכאורה הדברים תמוהין דהא משנה מפורשת הוא דהכסף אינו קונה הזהב משום דכספא טיבעא אף דבמעות לא שייך לומר נשרפו מעותיך בעלי׳ כמ״ש התוספות בב״מ דף מ״ג ד״ה מאי אריא ובפרט דלשניהם שייך טעם דנשרפו ואפ״ה לא קנה אלמא דלא פלוג רבנן בתקנתא ונראה דלק״מ דלא מיבעיא לתי׳ בתרא שכתבו התוספות ב״מ דף מ״ג שם דלר״י לא עקרו הקנין מעות אצל מוכר א״כ חייב המוכר באונסי׳ הכסף שהן המעות ואחר שלא עקרו קנין המעות אצל המוכר אף שמעות אינו קונה וממילא אף אחר התקנה שמעות לא יקנה א״י המוכר לומר נשרפו כספך משא״כ באונסי הזהב שהן פירי ודאי שיפטר המוכר מאונסין אם נאמר שמעות קונות ואפילו לתירוץ קמא שמתרצין התוס׳ דלא שייך במעות לומר נשרפו מעותיך משום דכספי׳ אין להן שמירה אלא בקרקע מ״מ תירוץ זה לא שייך רק בהמעות שקיבל המוכר דנעשה עכ״פ ש״ח עליו דהא קיבלן לביתו מש״כ אי מעות קונות וכבר נקנו לו החיטין בקנין גמור אפילו ש״ח לא הוי המוכר עליהן כמ״ש הב״י בס״ס זה בטור דאחר שנעשה קנין גמור בהחיטין אין המוכר עליהן אפילו ש״ח עיין שם:
(ט) יתמהמה המוכר ובק״ס ובסיטומתא דקנה משום דלא קיבל המעות בודאי יטריח ויציל כדי שלא יצטרך לילך בדינא ודיינא וא״ת השתא דאמרו דהמעות חינן קונות יאמר המוכר נשרף מעותיך בעלי׳ י״ל דמעות דאין בו טירחא להצילו ודאי יטריח ויציל (סמ״ע) וע״ב דבחליפין שוה בשוה לא שייך תי׳ זה ובק״ס ובסטומתא אף דנתן מעות קנה דלא פלוג חכמים ובמעות אפי׳ לא נתן רק מקצת מעות לא קנה רק למי שפרע אף דל״ש הטעם דנשרף חיטך בעלי׳:
(י) כדי שישתדל ואף אם א״י להציל ולא חזר בו המוכר אפ״ה צריך להחזיר להלוקח מעותיו (סמ״ע):
(יא) מושכר למוכר אף דאין הלוקח דר בבית מ״מ כיון שהבית הוא שלו מצוי אצל ביתו ויציל ביתו ואגב יהיו הפירות ניצולים (סמ״ע):
(יב) וכן השוכר. הסמ״ע ממה מאי וכן דהא לאו מחד טעמא היא דברישא הוא הטעם דהעמידו על ד״ת מטעם דמעות קונות מטעם דמצוי אצל ביתו ובסיפא הוא הטעם משום דהוי בחצירו וקונה לו והש״ך והט״ז תי׳ דוכן קאי על עיקר הדין דששניהם קונה בלא משיכה רק שחלוקים בטעמם:
(יג) השוכר המקום וה״ה השואל ודוקא כששכרו או שאלו להשתמש בו אבל אם לא שכרו או שאלו רק לדריסת הרגל בלבד אינו קונה לו (ש״ך):
(יד) קנה המטלטלין ודוקא שהשכיר לו החצר תחלה ואח״כ הקנה לו המטלטלין אבל שניהם כאחד לא (ש״ך) ועמש״ל סי׳ ר״ב:
(טו) לדעת השוכר ודעת הי״א בסי׳ ר׳ דאפי׳ משומר לדעת המוכר סגי (ש״ך):
(טז) דליכא למיחש לדליקה ושאר אונסים לא שכיחא (סמ״ע) והש״ך חולק וס״ל דלא פלוג רבנן רק דבכל ענין מעות אינו קונות:
(יז) אם התנו והש״ך חולק דדוקא לעיל סי׳ ק״ץ דכסף במקום שכותבין השטר מהני תנאה דשם הכסף ד״ת רק דלא סמכה דעתו בלא שטר והיכא דסמיך סמיך משא״כ הכא דתיקנו חכמים דמעות אינן קונות לא פלוג ועוד דהא מתנה על מה שאמרו חכמים וכל המתנה עמ״ש חכמים תנאו בטל דחכמים עשו חיזוק לדבריה׳ יותר משל תורה ועוד דהא דיכול להתנות בדבר שבממון היינו היכא דשייך ענין מחילה אבל א״י להתנות לעשות קנין במה שאינו קנין כמו שא״י להתנות ולומר פ׳ יירש במקום שאינו יורש ובב״ח תי׳ דשאני הכא כיון שלא עקרו חכמים קנין המעות רק משום טובת הלוקח יכול להתנות ולומר לא ניחא לי בתקנתא דרבנן שהוא לטובתי ולמאן דס״ל דתנאי מהני אפילו התנה המוכר ושתק הלוקח כשהתנה בתחלת המקח מהני ועוד שכתב המחבר סי׳ ר״ז (סמ״ע):
(ג) ולא יציל – עבה״ט בשם סמ״ע מ״ש וי״ל דכל זמן שלא קיבל המוכר כו׳ עד ומה״ט נמי בסטומתא קני כמ״ש בסי׳ ר״א ולא משו כו׳ וכה״ג כ׳ הסמ״ע בסי׳ ר״א סק״ד הובא בבה״ט שם סק״ג שכ׳ דלא חשו לכך כ״א במקום שכבר קילל המוכר כל דמי המכר כו׳ ע״ש ועיין בס׳ נה״מ שכ׳ דנראה דבק״ס ובסטומתא אפילו נתן המעות ג״כ קונה כיון דמן הסתם אינו נותן המעות לא פלוג רבנן. ובמעות לחוד אפילו לא נתן רק מקצת מעות דלא שייך לומר נשרפו חטיך מ״מ לא קנה רק למי שפרע כיון דעקרו קנין מעות לגמרי עקרוהו וראיה מחולין דף פ״ג (ובש״ע לקמן סי׳ קצ״ט ס״ג) בנתן דינר על הבהמה דאינו קונה רק בד׳ פרקים ולא בשאר ימות השנה (יעוד ראיה לענ״ד מדברי הרמב״ם והש״ע לקמן סעיף ט״ו הנותן דמי המטלטלים או מקצתן וחזר בו כו׳) עכ״ד ומדברי הסמ״ע קצת לא משמע כן אך לדינא העיקר כנה״מ וכ״כ בתשובת רבינו עקיבא איגר צ״ל סי׳ קל״ד וז״ל מ״ש הסמ״ע בסי׳ ר״א דלא חיישי׳ לכך אלא במקום שכבר קיבל כל המעות כו׳ משמע דבלא קיבל כל המעות מעות קונות לענ״ד אינו כן דקנין מעות בכ״מ לא מהני כיון דבקנין מעות הדרך ליתן כל המעות לא חלקו בזה רק בק״ס דאין דרך ליתן המעות מש״ה אף בנתן המעות (ר״ל כל המעות) כבר קנה עכ״ל. גם בתשובת חתם סופר חח״מ סי׳ צ״ט הוציא מדברי סמ״ע הנ״ל דס״ל דבנתן כל המעות אפי׳ ק״ס וסטומתא לא מהני ושכן מבואר מדבריו בדרישה סי׳ ר״א והאריך לחלוק על זה וכ׳ דק״ס וכן הסטומתא הוה כקינה בהגבהה דלא נזכר בשום מקום חילוק בין דיהיב זוזי או לא והטעם כיון דחכמים תיקנו לו דבהגבהה קנה ובטוח במקחו בלי זוזי אם הלוקח ניתן זוז למוכר איהו דאפסיד אנפשיה ומה לכם לחכמים בזה כו׳ וח״כ ה״ה בסטומתא שקונה ע״פ המנהג שהוא כקנין מן הדין כו׳ ועכ״פ להב״י והרמ״א סוף סעיף זה דאם התנו להדיא דמעות יקנו קנה פשוט דגם הכא קנה בסטומתא אע״ג דיהיב כולי זוזי ואף להש״ך סק״י דפליג ז״ל דהיינו בהתנה לקנות במעות דה״ל כמתנה לקנות במה שאין בו קנין אבל בקונה בסטומתא מודה הש״ך ומשמעות הסמ״ע צ״ע. ושוב כ׳ דזה תליא בשני תירוצי תוס׳ בעירובין ס״פ חלון שהביאם הסמ״ע ובה״ט סס״ק זה אהא דעקרו קנין מעות נגמרי ולא תקנו שלא יקנה עד דליכא תרווייהו כו׳ ולתירץ ר״י עכצ״ל כסברא הנ״ל דחכמים דעביד מידי דלא שכיח ומיהו להריב״ן לא אמרי הכי והסמ״ע חשש לדברי ריב״ן וא״כ להוציא מהמוחזק (כמו בנדון ותיקנו שיקנה במשיכה ולא יצטרך ליתן מעות ואי עבר לוקח ויהיב זוזי טרם שמשך איהו דאפסיד אנפשיה ומה לנו ולו השאלה שם שנשרף המקח בבית המוכר באונס והלוקח תבע מעותיו) קשה למיעבד נגד דעת ר״י שבתוס׳ שם עכ״ד ע״ש עוד שכ׳ דלפי משמעות הסמ״ע שאם נתן כל המעות אין קנין בסטומתא לכאורה י״ל אף שהיה הגבהה מתחלה (כמו בנדון השאלה שם) אף דהגבהה ודאי קינה ואין מפסיד מה שנתן כל מעותיו מ״מ כיון ששוב חתם ועשה רושם על החבית גלי דעתיה דברושמא ניחא ליה דליקני ובהגבהה לא ניחא ליה דליקני וכדאמרי׳ פ״ק דב״מ כיון דנפל לו עליה גלי דעתיה כו׳ (עמש״ל סי׳ רס״ח ס״א) ונמצא לא קנה בהגבהה רק בסטומתא דלא מהני לפ״ד הסמ״ע בנתן כל המעות אך באמת ז״א נפמ״ש נ״י שם דדוקא בקנין ד׳ אמות דהוא קנין דרבנן כו׳ ואף דשיטת רש״י ר״פ הכותב משמע אפי׳ בדאורייתא יכול אדם לומר אי אפשי בהאי הקנתא עכ״פ א״א להיציא מיד המוחזק ע״ש וצ״ע:
(ד) לפיכך אם היה ביתו כו׳ – עש״ך סק״ה מה שפי׳ בדעת הרמב״ם דלא כהמ״מ ועיין בתשובת רע״ק איגר זצ״ל סי׳ קל״ג שתמה עליו דדבריו סותרים ממ״ש הוא עצמו לקמן סי׳ שי״ג דלפמ״ש שם בדעת רמב״ם דבכל ענין הוי חצירו של משכיר א״כ קשה על פירושו כאן בהרמב״ם דהא בלא״ה יקנה מטעם חצירו וסיים ויש ליישב:
(ה) קנה המטלטלים – עבה״ט שכ׳ והיינו דוקא כשהשכיר לו מתחלה התנר כו׳ ועמ״ש לקמן סי׳ ר״ב ס״ב סק״ב מזה:
(ו) נקנו במעות – עבה״ט דהש״ך חולק ומשום דלא נתני חכמים דבריהם לשיעורין. ומה״ט נרא׳ פשוט דאפי׳ לפי מה שנהגו עכשיו באלו המדינות שיש חבורת סוחרים שמשלמים למי שאירע לו דליקה בסחורתו באם שילם להחבורה הנ״ל פריצענט הנהוג וזה מכר הסחורה שכבר נרשם בחבורת הסוחרים הנ״ל הנקרא סאראנס הף דבזה ל״ש כלל החשש שמא תפול דליקה והמוכר יתמהמה ולא יציל דאדרבה טובה היא לגביה שישלמו לו בשליחות כפי מה ששם הסחורה בעצמו מ״מ גם בכה״ג לא נקנה במעות משום דלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין ועוד י״ל דגם בכה״ג ששייך תקנת מכמים כדי שלא יגיע הפסד לאנשי החבורה (ולפי טעם זה אפשר דלא מהני בכה״ג אפי׳ אם התנה הלוקח דמעות יקנו ע׳ שס״ק שאחר זה):
(ז) אם התנו בהדיא – עבה״ט דהש״ך כתב דדון זה לא נ״ל כו׳ וע׳ בס׳ נה״מ שהביא דברי הב״ח שכ׳ דשאני הכא כיון שלא עקרו חכמים קנין הייעות רק משום טובת הלוקח יכול להתנות ולומר לא ניחא לי׳ בתקנתא דרבנן שהוא לטובתי ע״ש ומשמע שכן הוא גם דעת הרב בעל נה״מ וכן הסכים בס׳ שער משפט ע״ש גם בס׳ קצה״ח כתב דנראין דברי הב״י והרמ״א מהא דאמרי׳ רפ״ב דבכורות מיתיבי הלוקח גרוטאות כו׳ הבמ״ע שקיבל עליו לדון בדיני ישראל כו׳ דמוכח מזה דכל מידי דהוי קנין בשום מקום מהני ליה תנאה וה״ה בקנין כסף לדידן כו׳ ע״ש:
{יג} וטעמא שתקנו חכמים שלא יהו מעות קונות משום שמא פעמים אחר שיתן הלוקח דמי החפץ וקודם שיקחנו יאבד באונס כגון שתפול דליקה בבית המוכר ואם יהיה באחריות הלוקח לא יטרח מוכר להצילו לכך תקנו והעמידוהו חכמים באחריות המוכר כדי שיטרח ויציל וכיון דתקנו חכמים שיהיה ברשות המוכר א״כ לא נגמר המקח עד שימשוך:
{יד} לפיכך אפילו אם נאבד באונס ולא היה כח במוכר להציל ולא נתעצל בהצלתו אפ״ה הפסיד שיאמר הלוקח או תן לי מקחי או החזר לי מעותי ואפילו מי שפרע א״צ לקבל כיון שחזר בו מחמת הפסד:
{טו} וכיון שטעמא משום הכי הוא אם היה ביתו של לוקח מושכר למוכר והמקח שם אין הלוקח יכול לחזור בו ואם יאבד באונס הוא באחריותו שהרי אם תפול דליקה הוא יטרח להציל ביתו:
{טז} וכן אם המוכר השכיר ללוקח מקום בביתו והוא דר בו מעות קונות דכיון שהוא דר בבית המוכר אם תפול דליקה הוא טורח להציל פירותיו שבבית המוכר:
{יז} אף על פי שהנותן דמים על המקח אינן קונות לו כתב רב אלפס משום רבינו האי כיון שקבלם המוכר כדי להשלים ללוקח מקחו הרי קבלם להוציא ולעשות בהם צרכיו להתחייב באחריותם והוי להו כהלואה גביה אפילו אי אמר למרי זוזי תא ושקול זוזך ואתניסו איחייב בהן שהרי צריך לקבל עליו מי שפרע הילכך כל זמן שלא קבל עליו מי שפרע ברשותו הם ויכול להוציאם הילכך חייב באחריותן ובאונסיהן אפילו אם הם בעין ואצ״ל אם הוציאם שאז הם כמלוה אצלו וכן כתב הרמב״ם ז״ל:
(יב) {יב} וכ״כ הרמ״ה שכל המטלטלין וכו׳ האי וכן אינו מדוייק דלהרמב״ם דוקא כלים כבדים שיש במשיכתן טורח הוא שנקנין במסירה אבל שאר כלים אינם נקנים במסירה ולהרמ״ה כל הכלים נקנין במסירה היכא דמסר מקנה לקונה מידו לידו ומ״ש וכן הוא לומר בין להרמב״ם בין להרמ״ה יש כלים שנקנים ושלא כדעת ר״י והרא״ש:
אבל ר״י פירש דלא מיקני במסירה כן כתבו התוספות בריש הספינה מדתנן בפ״ק דקידושין נכסים שאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה ומשמע אבל לא במסירה דאיירי נמי בה בההיא משנה גבי הא דקאמר התם במאי אוקימתא כר׳ ספינה נמי תיקני במסירה וכ״כ הרא״ש שם וכתב רבינו ירוחם בנ״י ח״ב שכן דעת רוב הפוסקים.
ומה שכתב רבינו בשם ר״י דלא מיקני במסירה אלא ספינה וב״ח היינו למ״ד דבהמה נקנית במסירה אבל לדידן אינה נקנית במסירה וכמו שכתבתי בראש סימן קצ״ז:
(יג) {יג} וטעמא שתקנו חכמים וכו׳ בריש הזהב וכתבתיו בראש סימן זה:
וכיון דתקנו חכמים וכו׳:
לפיכך אפילו אם נאבד באונס וכו׳ כ״כ הרי״ף והרא״ש בריש הזהב וכ״כ הרמב״ן בפ״ג מהלכות מכירה וכן דעת הר״ן וכ׳ שכן דעת ר״ח וכתב המרדכי שכן דעת אבי העזרי ורשב״ם ור״ת וכ״כ התוס׳ בהזהב גבי הא דאמרינן מאי איכא בין ר״ש ורבנן איכא בינייהו דרב חסדא וכו׳ וכתב הרא״ש וכן מוכח בפרק אותו ואת בנו דתנן בד׳ פרקים בשנה משחיטין את הטבח וכו׳ לפיכך אם מת מת ללוקח ופריך עלה והא לא משך אלמא אפילו בלא חזרה ברשות המוכר נאנס מדלא קאמר אם חזר בו ומת מת ללוקח והרז״ה לא כתב כן ואין דבריו נראים עכ״ל וגבי הא דאמרינן בהזהב מאי איכא בין ר״ש ורבנן איכא בינייהו דרב חסדא כתב רש״י דכ״ש כי מוקמה לחזרה ברשות לוקח מסר המוכר נפשיה וטרח ומציל שאם יראה הלוקח דליקה באה יאמר חוזרני בי משמע מדבריו דדוקא קודם שיבוא האונס יכול לחזור בו אבל אחר שבא האונס אינו יכול לחזור בו והגהות בפרק ג׳ מה״מ כתב דהרי״ף פסק דאף לענין אונסין קאי ברשות המוכר עד משיכה כדברי הרב המחבר וכן מוכיח ר״ת ורשב״ם מהא דאמרינן בד׳ פרקים בשנה משחיטין הטבח וכו׳ וכן פסק ראבי״ה ודלא כפירש״י שמשמע מתוך לשונו שאינו יכול לחזור אחר שנשרפו ואפילו מי שפרע ליכא כיון שמפסיד הכל וכן פר״ת ור״י אבל ראב״ן פסק דמקבל מי שפרע עכ״ל ורבינו ירוחם בנ״י ח״ב כתב סברת הרי״ף והרמב״ם ואח״כ כתב ובס״ה כתב דלא קאי ברשות מוכר לענין אונס או לענין יוקרא וזולא אלא כשהיה יכול להציל ולא הציל אבל נשרפו וטרח ולא יכול להציל ולא חזר בו לוקח עד שנאנסו הפסיד לוקח מעותיו וכ״כ רש״י וראשון עיקר עכ״ל:
ואפי׳ מי שפרע א״צ לקבל וכו׳ יתבאר בסימן ר״ד בס״ד:
(טו) {טו} וכיון שטעמא משום הכי הוא אם היה ביתו של לוקח מושכר וכו׳ בריש הזהב (מד.) תנן כיצד משך הימנו פירות ולא נתן לו מעות אינו יכול לחזור בו נתן לו מעות ולא משך הימנו פירות יכול לחזור בו אבל אמרו מי שפרע מאנשי דור המבול וכו׳ רש״א כל שהכסף בידו ידו על העליונה ופירש״י כל שהכסף בידו וכו׳ פליג אדרבנן דאמרי נתן לו מעות יכול לחזור בו אפילו לוקח ואתא ר״ש למימר מוכר שהכל בידו הוא דיכול לחזור בו אבל לוקח לא ובגמרא (מט:) תניא אר״ש אימתי בזמן שהכסף ופירות ביד מוכר אבל כסף ביד מוכר ופירות ביד לוקח אינו יכול לחזור בו מפני שדמי כספו בידו פשיטא אמר רבא הב״ע כגון שהיתה עלייה של לוקח מושכרת ביד מוכר טעמא מאי תקינו רבנן משיכה גזירה שמא יאמר נשרפו חטיך בעלייה הכא ברשותיה נינהו אי נפלה דליקה באונס איהו טרח ומייתי לה. ופרש״י פשיטא. הרי משיכה יש ואפי׳ רבנן מודו: מושכרת ביד המוכר. והיו פירות מונחים ביד הלוקח ולא שתקנה לו חצרו בנתינת המעות דכיון שקבל השכר נקנה המקום למוכר כל ימי השכירות וחצרו של מוכר הוא אלא ר״ש אית ליה מעות קונות ד״ת ומשיכה תקנתא דרבנן והכא לא איצטריך תקנתא דטעמא מאי תקון רבנן וכו׳ כלומר הכא כיון דליכא למיחש שמא יאמר לו נשרפו וכו׳ אוקמיה אדין תורה עכ״ל והרי״ף והרא״ש כתבו דין זה וכתבו דאע״ג דה״מ לר״ש אינון מדר״ש נשמע לרבנן וגם המרדכי בריש הזהב פסק כן וגם הרמב״ם בפ״ג מה״מ כתב לפיכך אם היה ביתו של לוקח שיש בו החפץ שנמכר מושכר למוכר לא תקנו לו משיכה שהרי המקח ברשות הלוקח ומשנתן את הדמים נקנה המקח ואין אחד מהם יכול לחזור בו וכתב ה״ה ודברי רבינו צ״ע דמשמע שהוא סובר דטעמא משום דחצרו של לוקח קונה לו אע״פ שהיא מושכרת עכ״ל ואני אומר שאין נראה כן מדברי הרמב״ם כי ביאור דבריו כך הם לפיכך אם היה ביתו של לוקח וכו׳ לא תקנו לו משיכה שהרי המקח ברשות הלוקח כלומר וע״כ טרח ומציל כדי להציל ביתו הילכך משנתן דמים נקנה המקח וכו׳:
כתב רבינו ירוחם בנ״י ח״ב ואם היתה עלייתו של לוקח מושכרת למוכר אין הלוקח יכול לחזור בו ואם נאנסו הפסיד לוקח ודוקא כשהלוקח דר בבית תחתיו אבל אם שכר לוקח בית בפני עצמו למוכר יכול לחזור בו לוקח ואי נאנסו נאנסו למוכר והרמב״ם כתב שאפילו שכר לו בית בפני עצמו שיכול לחזור בו עכ״ל וט״ס יש כאן וצריך להגיה שאפילו שכר לו בית בפני עצמו אינו יכול לחזור בו וכדברי ר״י מצאתי בשם תלמידי הרשב״א וז״ל הילכך אם עליית לוקח מושכרת למוכר והוא דר באותו חצר בכה״ג מעות קונות ואינו יכול לחזור בו עכ״ל:
[בדק הבית: וכן כתב הריטב״א ואין נראה כן מדברי הפוסקים שלא הזכירו כן:]
(טז) {טז} וכן אם המוכר השכיר וכו׳ כ״כ שם הרא״ש שדומה דין זה לדין היתה עלייתו של לוקח מושכרת ביד מוכר שכתבתי בסמוך. גם ר״י בנ״י ח״ב הזכיר דין זה בשם המפרשים וכתבו גם בזה התנה שיהא המוכר דר תחתיו.
וכתב ה״ה זה מבואר בהרבה מקומות ואיתא בפ״ק דקידושין ופרק הספינה ופ״ק דמציעא ודוקא בחצר המשתמרת לדעת השוכר או שהוא עומד בצד המקום הא לאו הכי לא אלא א״כ הקנה לו מדין מטלטלין אגב קרקע ולדעת ההשגות צריך אגב בפי׳ והכי משמע פ״ק דמציעא וכ״נ מדברי הרמב״ן והרשב״א פ״ק וקרוב לזה נתבאר פי״ז מהלכות גזילה ומ״ש ה״ה שהוא מבואר בהרבה מקומות הוא עובדא דר״ג שהיה בא בספינה ואמר עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו וכתבו התוספות דקתני בברייתא בסיפא שקבלו שכר מרבי יהושע ובפ״ק דמציעא איכא תרי לישני לחד לישנא מטלטלי אגב מקרקעי הקנה להם דאילו מדין חצר לא קנו לפי שלא היה משתמר לדעת ולא היו עומדים בצדו ולרב פפא דעת אחרת מקנה אותה שאני כלומר דדוקא במציאה הוא דבעינן שיהיה עומד בצד שדהו כשאינה חצר משתמרת אבל במתנה כיון דדעת אחרת מקנה אותה כיון שמשתמרת לדעת הנותן אע״פ שאינה משתמרת לדעת המקבל קנה אפילו אינו עומד בצדה והרי״ף נראה שפוסק כלישנא קמא וכן דעת הרמב״ם בפ״ד מהלכות מתנה אבל הרא״ש בפ״ק דמציעא פסק כלישנא בתרא ותמיהני מה״ה שהביא ראיה לדבריו מהלכות גזילה שהיא כענין מציאה דלכ״ע לא קנה בחצר שאינה משתמרת אא״כ עומד בצדה ולא הביא מהלכות מתנה שבענין מתנה הוא פלוגתא דתרי לישני שכתבתי:
(יז) {יז} אע״פ שהנותן דמים על המקח אינן קונות לו בהזהב גמ׳ [שם] אבל אמרו מ״ש וכו׳ ההוא גברא דיהיב זוזי אשומשמי לסוף אייקור שומשמי הדרי בהו א״ל לית לן שומשמי תא שקול זוזך לא שקיל זוזי איגנוב אתו לקמיה דרבא א״ל כיון דא״ל שקול זוזך ולא שקיל אפילו ש״ח לא הוי א״ל רבנן והא בעי לקבולי עליה מי שפרע אמר להו ה״נ אמר רב פפי אמר לי רבינא אמר ליה ההוא מרבנן דאי הוו יהבו ליה כל חללא דעלמא לא הוה משני בדיבוריה בדידי הוה עובדא ההוא יומא פניא דמעלי שבתא היה ואתא ההוא גברא א״ל אית לך שומשמי לזבוני א״ל לא א״ל ליהוו הנך זוזי בפקדון גבך וכו׳ כתב הרי״ף דרב פפי ורבינא לאיפלוגי אדינא דלישנא קמא אתו ולומר דבההוא גוונא לא הוה אמר רבא דאפילו שומר חנם לא הוי ולא איתמר בגמרא בהדיא מה דיניה אבל חזינן לרבינו האי גאון ז״ל שכתב דכיון דמצי לאפוקינהו להני מעות דהא להכי יהבינהו ניהליה הו״ל כהלואה גביה אפילו א״ל תא שקול זוזך ולא אתי ואיתניסו מיחייב בהו ואע״ג דמשלם בעי לקבולי מי שפרע ומילי דטעמא אינון וכו׳ הילכך כל כמה דלא קביל עליה מוכר מי שפרע קיימי זוזי ברשותיה ואי איתניסו איתניסו ליה ואע״ג דאיתנהו זוזי בעינייהו ומצאתי בשיטה לתלמידי הרשב״א שנתנו טעם למה אע״פ שאמר לו תא שקול זוזך הוו זוזי ברשותיה עד דמקבל עליה מי שפרע משום דמי יימר דמקבל דילמא לא מקבל ולמדו כן מדברי רש״י שכתב על הא בעי לקבולי עליה מי שפרע כתב ודילמא לא הוי מקבל ואשתכח דזוזי דידיה ואף ע״פ שהשיב רבא ה״נ ופרש״י או משלם השומשמין או יקבל מי שפרע הא אסיקנא דאין הדין כן ומ״מ למדנו משם טענת מי יימר דמקבל. ודעת הרמב״ם בפ״ז מה״מ כדעת הרי״ף וכן דעת ההגהות שם וכתבו עוד כשהמוכר חוזר בו לעולם הוא עליהם ש״ש עד שיקבל מי שפרע ואח״כ יאמר לו בוא וטול מעותיך הילכך אם נגנבו או נאבדו חייב לשלם הדמים וחייב לקבל מי שפרע עכ״ל וכתב הר״ן ומיהו משקבל עליו תורת פקדון עליהם וכל היכא דאמר תא שקול זוזך דלא בעינא לאיחיובי בהו פטור ומיהו ה״מ היכא דלא אפקינהו להנהו זוזי אבל אפקינהו אע״ג דקביל עליה מי שפרע ואמר תא שקול הני זוזי אחריני ברשותיה קיימי לאונסין עד שיבואו ברשותו של מוכר וכן כתב הרשב״א עכ״ל וכן כתב המרדכי בהניזקין נתן כל המעות ולא משך החפץ מותר להשתמש הלה במעות ואם לא הוציאם וא״ל שקול זוזך אפילו ש״ח לא הוי אבל אם הוציאם דינו כלוה. וה״ה בפ״ז מה״מ כתב סברת הרשב״א בשם יש מפרשים ואח״כ כתב ויש מי שכתב דאפילו הוציאן כיון שקבל עליו מי שפרע ונתנם לו אע״פ שלא קבלם לוקח פטור וזה דעת הרמב״ן עכ״ל ורבינו כתב ג״כ סברת הרשב״א בשם יש מחלקים והרא״ש בהזהב כתב דברי הרי״ף לבד וכתב עוד שם שאין למוכר רשות להשתמש בדמים בעוד שלא נגמר המקח והביא ראיה מדתניא נתנה לספר לא מעל וכמ״ש בסמוך בשם התוס׳ ואח״כ כתב ומיהו יש לחלק דנהי וכו׳ וכתירוץ אחרון של תוס׳ וכתב עוד ומיהו בחילוק פסק זה לא נפקא לן מידי לדברי ר״ת שפסק שאנו חשובים כשולחני לפי שרוב עסקינו ברבית וצריכין אנו תמיד למעות כשולחני וכ״ש בדמי מקח שיכול להשתמש אע״פ שלא נגמר המקח עכ״ל.
והרמב״ם בפ״ז מה״מ כתב הנותן דמי המטלטלין או מקצת הדמים וחזר בו הלוקח וא״ל המוכר בוא וטול מעותיך הרי המעות אצלו כמו פקדון ואם נגנבו או אבדו חייב באחריותן אבל אם חזר בו המוכר הרי המעות ברשותו וחייב באחריותן ואע״פ שחזר בו ואמר ללוקח בוא וטול את שלך עד שיקבל עליו מי שפרע ויאמר לו אח״כ בוא וטול את שלך וכתב ה״ה וחייב באחריותן אע״פ שחזר וכו׳ אחריות זה לפי דברי ההלכות הוא אפילו מאונסין גמורים דהו״ל גביה כהלואה גמורה וכן דעת הרמב״ן אבל דעת התוספות אינו אלא כש״ש ואינו חייב אלא בגניבה ואבידה כיון שהם בעין וכן נראה מדברי הראב״ד עכ״ל ונ״ל לדקדק מדברי הרמב״ם דאי אמר ליה מוכר תא שקול זווך ולא רצה ובאו לב״ד וקיבל עליו מי שפרע אכתי מחוייב הוא באונסין עד שיאמר לו תא שקול זוזך אחר קבלת מי שפרע והר״ן כתב שבתוספות כתבו דרב פפי ורבינא לאו לאיפלוגי אדינא דלעיל קא אתו אלא מעשה שהיה קאמרי אבל לעולם הני זוזי פקדון בידא דמוכר נינהו ולא מתחייב באונסין גמורים דידהו הילכך מכי אמר ליה תא שקול זוזך מיפטר כדין נפקד הרוצה להוציא פקדון מתחת ידו והביא ראיות לדבריהם והרמב״ן כתב להעמיד דברי הגאונים והרי״ף ודחה ראיית התוס׳ ואני לא מצאתי שכתבו כן התוס׳ בהזהב אלא בהמפקיד גמ׳ המפקיד מעות אצל השולחני גבי מאי איריא הוציא אפילו לא הוציא נמי כתבו ואם תאמר כיון דהיתר תשמיש מחייב באונסין הא דתנן נתן לו מעות ולא משך הימנו פירות יכול לחזור בו המוכר אסור להשתמש במעות שקבל שאם היה מותר תיקשי ההיא ברייתא דנתן לבלן וכו׳ אבל ספר לא מעל עד דמשיך ואמאי כיון דספר מותר להשתמש ביה אלא ודאי אסור להשתמש בהם וא״כ לא הוי עלייהו אלא ש״ח וא״כ לר׳ יוחנן מה הועילו במאי דתקינו דאין מעות קונות משום שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה השתא דלא קנוי אמר נשרפו מעותיך בעלייה ויש לומר דלא מצי למימר נשרפו מעותיך בעלייה דהא כספים אין להם שמירה אלא בקרקע ואם תאמר כיון דהיכא דלא משך אסור להשתמש במעות א״כ הא דאמרינן פוסק עמו על גדיש או על שער שבשוק מה מרויח בהקדמת המעות ויש לומר כגון שפירש על מנת להשתמש בהם אי נמי אפילו בסתמא כיון שהוא פוסק ומקדים מעות חצי שנה מן הגדיש עד ימות הקיץ אדעתא דהכי נותן שישתמש בהם ועי״ל דלמ״ד דבר תורה מעות קונות לא הפקיעו כח שיש למוכר במעות להשתמש בהם כיון דקונות מן התורה והוי שואל עלייהו ולא מצי אמר ליה נשרפו מעותיך בעלייה וברייתא בספר עכו״ם ולא מעל עד שימשוך דמעות בעכו״ם אינן קונות עד כאן דבריו ואם כן מה שכתבו המפרשים בשם התוספות הוא מה שכתבו בתירוצא קמא אבל בתירוצא בתרא מסכימים לדעת הרי״ף והגאונים דהוי מוכר עלייהו שואל וחייב באונסין. וכפי מה שכתבו המפרשים לדעת התוספות הוי להו גם כן לכתוב שאסור המוכר להשתמש בדמים דהא משום הכי אמרו לההוא תירוצא דאינו עליה אלא שומר חנם. וזה לשון תשובת הגאונים אי לאו בתורת פקדון שקלינהו אלא בתורת דמים למעבד בהו מאי דניחא ליה כדעביד בממוניה ואית ליה להנפוקינן ולמישתי בהו שיכרא אי בעי דהא הוי ליה בתורת הלואה מיחייב באחריותן ואע״ג דאמר ליה למרייהו תא שקול ולא אתא ואיתניסו מיחייב בהו ומקבל מי שפרע ואי פקדון שקליה ואמר פקדון אינהו גבאי עד דיהיבנא לך פירי דמי לאומנין ושומר שכר הוי וכי אמר ללוקח בוא וטול את שלך הוי שומר חנם ומקבל מי שפרע עכ״ל.
וכתבם הרמב״ם בפרק שביעי מה״מ וכתב הראב״ד לא ידעתי מאין לו זה ההפרש והגאון לא הפריש בזה ומשמע בשניהם חייב באחריותו עד שיקבל עליו מי שפרע עכ״ל.
וכתב ה״ה כיון שאומר לו טול מעותיך מיד קודם קבלת מי שפרע אפילו תמצא לומר שהוא רוצה שיקבלנו אחר קבלת מעות מ״מ אחר שהוא אינו מאחרם בשביל כך למה יתחייב וקבלת מי שפרע אינו אלא לתועלת מי שאינו חוזר ולא לחובתו עכ״ל ונראה לי שיש מקום לבעל דין לחלוק דכיון שהוא רוצה שיקבל מי שפרע יש לומר מפני כך אין הלוקח רוצה לקחתם עד שימחול לו המי שפרע ואם לא ירצה למחלו יקיים המקח וא״כ דין הוא שיהא מוכר חייב באחריותם שהרי ברשותו הם עד שיטלם הלוקח או עד שיאמר לו טול מעותיך ולא תקבל מי שפרע.
וכתב רבינו ירוחם בנתיב תשיעי חלק רביעי שדעת רב אלפס נראה שהוא כדעת הרמב״ם גם בזה וכתב עוד שם יש מי שכתב שאחר שקבל מי שפרע ואמר ליה תא שקול זוזך שאפילו שומר חנם לא הוי ויש מי שכתב שאם הוציאן הרי הוא עליהם שומר חנם ואם הם בעין אפילו שומר חנם אינו מאחר שאמר ליה תא שקול זוזך שהרי הוא כמו פקדון שפטור אחר שאמר לו טול שלך וכן עיקר עכ״ל.
כתב רבינו ירוחם בנ״ט ח״ד מי שקנה בענין שאין שום אחד מהם יכול לחזור בו והוא ברשות מוכר יש מן הגדולים שכתבו שהוא עליהם כמו שומר חנם ויש מן הגדולים שכתבו שאפילו שומר חנם לא הוי והוה ליה כמו הא ביתא קמך וכן נראה עיקר כך כתוב בהזהב על ההוא דבר תורה מעות קונות:
דין עויל ונפיק אזוזי עיין בסימן ק״ץ:
ודין הקונה דבר מחבירו וטעה במנין המעות ואח״כ תבעו המוכר עיין בסימן הנזכר ובסי׳ רל״ב:
אם מעות קונות היכא דאין לו מה למשוך בתשובות מיימוניות דספר קנין סימן ה׳:
אם מעות קונות בעכו״ם או משיכה שם:
אם מכר לו ספר חלוק לשנים והגביה חציו השני ג״ז שם בסימן י״ח וכתבתיו בסימן קצ״ז:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יג) לא יטרח מוכר להצילו ז״ל התוספות בב״מ דף מ״ו וא״ת א״כ איך קונה אותו בקנין סודר ובשכירות שמא יאמר נשרפו חטין בעלייתו וי״ל כיון דלא קיבל המוכר המעות טרח ומציל פן יסרב הלוקח ליתן לו המעות עכ״ל (א״ה מתיבת וסעיף עד תיבת לך לא שייך כאן)(סעיף וה כתבתי בסימן קצ״ט ע״ש ומשיכה ולא חשש שמא יאמר לך):
לכך תקנו והעמידוהו כו׳ ז״ל תוס׳ ס״פ חלון דפ״א שמא יאמר נשרפו חטיך בעלייה וא״ת למה עקרו חכמים קנין כסף לגמרי דהוה דאורייתא היה להם לתקן דניבעי כסף ומשיכה ותי׳ ר״י משום תקנת השוק עשו כן שלא להצריך תרתי משיכה ומעות וריב״ן תירץ דאם המשיכה לבדה לא תקנה א״כ יאמר לוקח למוכר נשרפו חטיך בעלייה וא״ת א״כ כשנתן הלוקח המעות ולא משך יאמר לו המוכר נשרפו מעותיך בעלייה כיון דאין המעות קונות לו ואי לאו תירוץ ריב״ן היינו יכולין לומר דלא חייש להכי משום דלא שכיח שיאחר המשיכה לאחר נתינת המעות כיון דאין מעות קונות אבל לפי תירוצו לא נוכל לומר כן דא״כ לא היה לו נמי למיחש שמא יאמר הלוקח נשרפו חטיך בעלייה דלא שכיח שיאחרו כסף אחר שימשוך הפירות כיון דמשיכה לחודיה לא היתה קונה וי״ל דמעות נוח לשמרן ואין טורח בהצלתן כמו פירות דיש טורח בהצלתן ועי״ל דגבי מעות אין שייך לומר נשרפו מעותיך בעלייה דאפילו הוה עלייהו שומר חנם הא אמרינן פרק המפקיד דאין להם שמירה אלא בקרקע ואי לא מותיב להו בקרקע הוי פשיעותא לגבי נורא כו׳ ע״ש ובפ״ק דקידושין לא כתבו אלא האי תירוצא בתרא וכל זה כתבו לשיטת דסברי דאסור לו להשתמש במעות אבל לפי אותן דס״ל דמותר להשתמש במעות הרי נתחייב המוכר וכמש״ר לקמן סימן זה ופשיטא דלא שייך לומר נשרפו מעותיך בעלייה וכ״כ התוס׳ בהדיא בב״מ דף מ״ג ד״ה מאי איריא כו׳ ע״ש:
(טו) אם היה ביתו של לוקח מושכר כו׳ גמ׳ בפ׳ הזהב דף מ״ט וכתב שם רש״י דלא שייך לומר שתקנה לו חצירו של הלוקח שהמוכר דר בו ללוקח בנתינת המעות דכיון שקבל הלוקח מהמוכר השכר נקנה המקום למוכר כל ימי השכירות וחצירו של מוכר הוא אלא משום דהלוקח יטרח להציל ביתו אבל אם אין הבית של לוקח לפעמים יסמוך הקונה על המוכר דלאו כ״ע גמירי וידעי דיכול המוכר לומר לו נשרפו חטיך כו׳:
(יז) שהרי צריך לקבל עליו מי שפרע ומי יימר שיקבל וכל זמן שלא קיבל אין לזה לתבוע מעותיו ממנו:
וכן כתב הרמב״ם ז״ל פ״ז ממכירה ועיין בסמ״ע מ״ש שם שדברי הש״ע וגם של ב״י וכ״מ מ״ש בפירוש דברי הרמב״ם הן תמוהין ודקדק ב״י מל׳ דאי א״ל מוכר תא שקול זוזך ולא רצה ובא לב״ד וקיבל עליו מי שפרע אכתי מיחייב הוא באונסין עד שיאמר לו תא שקול זוזך אחר קבלת מי שפרע:
(יח) והרמ״ה כתב אפילו שקיבל כו׳ עד שיעשה השבה המועלת במלוה עיין מ״ש לעיל בסי׳ ק״ך בדרישה מזה:
וכתב הרמב״ם שאם חזר בו הלוקח כו׳ פ״ו ממכירה וכתב המ״מ הטעם דכיון שא״ל טול מעותיך אפילו את״ל שהמוכר רוצה שיקבל הלוקח מי שפרע אח״כ מ״מ אחר שהוא אינו מאחרם בשביל כך למה יתחייב וקבלת מי שפרע אינה אלא לתועלת מי שאינו חוזר ולא לחובתו עכ״ל וב״י כתב דיש מקום לחלוק דכיון שהוא רוצה שיקבל עליו מי שפרע י״ל מפני כך אין הלוקח רוצה לקחתם עד שימחול לו הוא המי שפרע ואם לא ירצה למחלו יקיים המקח וא״כ דין הוא שיהיה מוכר חייב באחריות שהרי ברשותו הם עד שיטלם הלוקח או עד שיאמר לו טול מעותיך ולא תקבל מי שפרע עכ״ל:
(יג) {יג} וטעמא שתקנו חכמים וכו׳. ה״א בריש הזהב לרבי יוחנן וא״ת השתא דאין מעות קונות יאמר המוכר נשרפו מעותיך בעלייה וי״ל דכיון דכל זמן שלא א״ל המוכר ללוקח טול מעותיך הרי הן ברשותו ואם נאנסו לא יפסיד הלוקח דאפי׳ חזר בו המוכר ומקבל מי שפרע או חזר בו הלוקח מ״מ כל זמן שלא א״ל טול מעותיך חייב באונסין דהוה להו מעות הללו גבי מוכר הלוואה גביה כמו שנתבאר בסוף סימן זה סעיף י״ז י״ח וכתבו התוספות לשם (דף מ״ז) הקשה ריב״ן אמאי הפקיעו חכמים קנין מעות שהוא מדאורייתא ליתקנו שיצטרך שניהם מעות ומשיכה ותירץ אי משיכה לבדה לא תקנו יאמר לוקח למוכר נשרפו חטיך בעלייה עכ״ל:
וכיון דתקנו חכמים וכו׳. כן כתב הרי״ף והרא״ש לשם וכ״כ הרמב״ם פ״ג ממכירה:
(טו) {טו} וכיון שטעמא משום הכי הוא וכו׳. הוא בפרק הזהב (בבא מציעא מ״ט):
(טז) {טז} וכן אם המוכר השכיר. כ״כ לשם הרא״ש שלמד דין זה מדין היתה עלייתו של לוקח מושכרת ביד מוכר הקודם:
כתב ב״י בתחלת סימן זה ונ״ל שאם התנו שתגמר קנייתם במעות מכרן קיים ואין אחד מהם יכול לחזור בו וכדאמר גבי קרקע דאי אמר אי בעינא בכספא אקנה קנה וכמ״ש בסימן ק״ן עכ״ל ויש להשיב על ראיה זו דדילמא כיון שתקנו חכמים דמעות אינן קונות לא פלוג חכמים בתקנתם ולא דמי לגבי קרקע דכיון דליכא תקנה אלא שנהגו לכתוב שטר לפיכך יכול להתנות אי בעינא בכספא אקנה ומיהו נראה דהדין אמת ולאו מכח ראיית ב״י אלא כיון דתקנה זו לטובת הלוקח היא מצי אמר אי אפשי בתקנה זו שהיא לחובתי וכגון זו שומעין לו וכ״כ הרב בהגהות ש״ע:
כתב בהגהות מרדכי דמציעא וז״ל כתב העיטור מסתברא דוקא עלייה דשכיח בה דליקה אבל מכר לו חטין שבבית דלא שכיח ביה דליקה מעות קונות וה״ג בירושלמי מי שנתן לחבירו עשרה דינרין שקנה ממנו ק׳ מדות יין אם היה היין בביתו שרי דלית ביה משום רבית כיון שיש לו בבית וקנאן מיד ואם התנה עמו שיעמיד לו היין מגו כרמא אסור פי׳ דכיון דלא קנאן לאלתר שהרי אין לו עכשיו יין אלא עד שיעמיד לו היין מן הכרם א״כ כל מה שמוסיף לו במקח הוי אגר נטר ואסור מה בין בית לכרם פי׳ הלא הענבים שבכרם העומדים ליבצר חשובים כאילו כבר נעשה היין ומפרש בית אין מצוי נפול כרם מצוי לישרף א״ר יוסי זאת אומרת מי שנתן לחבירו עשרה דינר להעמיד לו ק׳ מדות יין כיון דשלח ידו בעשרה דינר חייב להעמיד לו המקח והא מעות אין קונות כאן לא גזרו ש״מ כל כה״ג ליכא למימר נשרפו חיטך בעלייה דמילתא דלא שכיחא היא וכן הלכתא בכל מילתא דלא שכיחא עכ״ל עיטור פירוש רבי יוסי קאמר זאת אומרת דמי שנתן מעות על היין שהוא מונח במקום דלא שכיחא דליקה לא מצו לחזור בהן לא הלוקח ולא המוכר דבזו מעות קונות והב״י כתב על זה ואין נראה כן מדברי הפוסקים וכן בדין שלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורים עכ״ל ובספר ב״ה כתב ג״כ וז״ל ודברים תמוהים הם כי הדליקה מצויה בבית כמו בעלייה ורבנו חדא מינייהו נקטי עכ״ל ואין זה כדאי לדחות דברי הירושלמי המפורשים לחלוק בין דוכתא דשכיחא דליקה לדוכתא דלא שכיחא ותו דלישנא דתלמודא דידן נמי משמע הכי דלא בחנם נקט תלמודא נשרפו חיטך בעלייה דמשמע דוקא עלייה ותו דהעיטור פסק כך ומביאו הגהות מרדכי לפסק הלכה ואין ראיה ממה שלא הזכירו הפוסקים חילוק זה דמעשים בכל יום שאחד מן הגאונים הוציא דין חדש מכח הירושלמי או מן התוספתא ולא נזכר הדין בשום פוסק או גאון ואין בנו כח לדחות הדין החדש כשיש לו ראיה ברורה כנדון דידן ומה שקשה כי הדליקה מצויה בבית כמו בעלייה ליתיה דבימיהם היו הבתים מאבנים והעלייה שעל גבה מעצים שלא יכביד וכמו שהוא ג״כ בזמנינו על הרוב וע״כ שכיחח דליקה טפי בעלייה מבבית לכן נראה דיש להורות כמו שפסק העיטור גם הרב הביאו בהגהות הש״ע ודלא כמ״ש ב״י:
(יז) {יז} אע״פ שהנותן דמים על המקח אינן קונות לו כתב רב אלפס משם רבינו האי וכו׳. בפרק הזהב בעובדא דשומשמי שנתן דמים ולא משך דא״ל שקול זוזך לא שקיל זוזי איגנוב אתא לקמייה דרבא א״ל כיון דא״ל שקול זוזך ולא שקלית ל״מ ש״ש דלא הוי אלא אפילו ש״ח נמי לא הוי וכתבו התוס׳ והא דאמר בהאומנין (בבא מציעא פ׳) טול שלך והבא מעות ש״ש היינו משום דמעיקרא הוי ש״ש וכשא״ל טול שלך לא לסלק עצמו לגמרי משמירה קאמר אלא שלא יהיה ש״ש עכ״ל ונראה דאף לתירוץ שני של תוספות בפ׳ המפקיד (בבא מציעא מ״ג) בד״ה מאי איריא דפירשו דבנותן מעות ולא משך הוי שואל עלייהו וחייב אפילו באונסין מ״מ כשא״ל שקול זוזך אפילו ש״ח לא הוי דדוקא באומנים כיון דמעיקרא היה ש״ש משום דתפיס ליה אאגריה כדאמר התם א״כ כשא״ל טול שלך והבא מעות לא אתא אלא לאודועיה דלא תפיס ליה אאגריה כדפירש רש״י לשם אבל לא לסלק את עצמו לגמרי משמירה קאמר אלא שלא יהיה ש״ש עוד כיון דלא תפיס ליה אאגריה אבל בנתן מעות ולא משך אע״פ דהו״ל שואל עלייהו מ״מ כשא״ל שקול זוזך לגמרי אסתלק והכי משמע מתשובת מהר״ם שבמרדכי פרק האומנין וה״ר ירוחם הביאה בקוצר בנ״ל ח״א וזה לשון הר״ן ע״ש התוספות דרב פפי ורבינא לאו לאיפלוגי אהך דרבא דאמר אפילו ש״ח נמי לא הוי אתו אלא מעשה שהיה קאמרי אבל לעולם הני זוזי פקדון בידיו דמוכר נינהו ולא מיחייב באונסין גמורים דידהו הילכך מכי א״ל שקול זוזך מיפטר כדין נפקד הרוצה להוציא פקדון מתחת ידו עכ״ל וכתב כן הר״ן ע״פ תירוץ ראשון של תוספות דהמוכר לא הוה עלייהו אלא ש״ח כשאר פקדון דאסור להשתמש בהן מיהו אף לתירוץ השני דמותר להשתמש בהן דהוי שואל עלייהו וחייב בכל האונסין אפ״ה כשא״ל שקול זוזך אפילו ש״ח לא הוי כדפירשתי ודלא כמו שהבין ב״י דבתירוץ בתרא דתוספות מסכימים לדעת הרי״ף והגאונים דאפילו א״ל שקול זוזך חייב באונסין דליתא אלא אף לתירוצא בתרא אי א״ל שקול זוזך אפילו ש״ח לא הוה וכרבא דלגמרי איסתלק ודוק זו היא דעת התוס׳ אבל האלפסי כתב דרב פפי ורבינא לאיפלוגי אדינא דרבא בלישנא קמא אתו ובאו לומר דלא אמר רבא בהאי מילתא דנתן מעות ולא משך דאפילו ש״ח לא הוי ולא איתמר ביה בגמרא מאי דיניה אבל חזינן לרבינו האי גאון דהו״ל גביה כהלואה וכו׳ וכדכתב רבינו בשמו ומסקנת רבינו דמסתברא כהרמ״ה שדינו כמלוה גמורה וחייב בכל האונסין עד שיעשה השבה שמועלת במלוה וע״ל במ״ש בסוף סימן ק״כ דכל מה שכתב רבינו כאן ע״ש רב אלפסי ורבינו האי גאון ושהרמב״ם הוסיף דאפילו אי אפקינהו ויהיב זוזי אחריני ויש מחלקים וכו׳ כל זה היכא דהמעות הם בביתו של מוכר וא״ל ללוקח תא שקול זוזך וקא מסרב לילך אחריו לביתו אלא שיביאם אליו דבהכי מיירי הך עובדא דשומשמי דעליה דהך עובדא קאי הני רבוותא והתם דוקא קאמר רבינו דמסתברא כהרמ״ה דלא נפטר בזה המוכר אלא אם כן עביד השבה שמועלת במלוה דאין לחלק בין לוה למוכר להוציא מדעת רב אלפס והרמב״ם ויש מחלקין דמקילין טפי לגבי מוכר מלגבי לוה אבל כשהלוקח מסרב מלקבל המעות כלל פשיטא דאפילו בהלואה ממש פטור הלוה אפילו א״ל הנם צרורים ומונחים בביתי וכו׳ כדכתב רבינו בסימן ק״כ ע״ש הרמב״ן דבהא לא נחלקו על רמב״ן דכיון דמסרב מלקבלם לגמרי ונאבדו פטור הלוה ובזה לא יהיו דברי רבינו סותרים ממה שכתב כאן למה שכתב בסימן ק״כ ועיין עוד במה שכתבתי בזה בסימן ע״ד בס״ד:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חהכל
 
(ו) יֵשׁ אוֹמְרִים דִּשְׂכִירוּת מִּטַּלְטְלִים נִקְנֶה בְּכֶסֶף, דְּלֵיכָּא לְמֵיחַשׁ שֶׁמָּא יֹאמַר לוֹ: נִשְׂרְפוּ חִטֶּיךָ בָּעֲלִיָּה, דְּכֵיוָן שֶׁהַגּוּף שֶׁלּוֹ טָרַח וּמַצִּיל.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרפתחי תשובהמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהעודהכל
(יג) ל) ר״ן ריש פ׳ הזהב בשם י״א מדין אם היתה עליה של לוקח מושכר למוכר וכו׳ דלעיל
(יב) דשכירות מטלטלין כו׳ – דכיון דהגוף שלו פי׳ אם ראובן השכיר דבר מטלטל לשמעון ושמעון נתן לראובן דמי השכירות ועדיין לא משכו לרשותו אין א׳ יכול לחזור בהשכירות דלא שייך כאן חשש חכמים שראובן לא יציל הטלטול מהדליקה מפני שיאמר לשמעון עליך להציל שהרי אין לשמעון בו אלא תשמיש מעט זמן מה והגוף נשאר על ראובן:
(ט) י״א דשכירות כו׳ – עבה״ג ר״ל כיון שהגוף שלו טרח ומציל במקום דל״ל קונה כמו בעלייה מושכרת כו׳ וז״ש בב״ק ע״ט וב״מ צ״ט מטלטלי בני שטרא כו׳ ופריך משטרא יותר מכספא וא״צ למה שפרש״י לענין מי שפרע:
(ח) [שו״ע] דשכירות מטלטלי׳. נ״ב ומדברי הטור לקמן סי׳ שי שכ׳ ע״ש הראב״ד דבחמור סתם לא הי׳ קנין רק במי שפרע. והיינו ע״כ בהקדים לו השכירות. דבלא״ה אפי׳ מי שפרע ליכא וע׳ סמ״ע סי׳ ש״י סק״ו אבל הנ״י בסוגי׳ דהתם באמתלא העתיק דברי ראב״ד וכ׳ ג״כ דשכירות מטלטלי׳ נקנה בכסף ע״ש ודוק. אבל בנ״י פ׳ השואל בסוגי׳ דתקנו משיכה בשומרי׳ כתב ע״ש הרשב״א דשכירות מטלטלי׳ אין נקנ׳ בכסף וסיים וכן דעת אחרונים. וכן משמע ברש״י בב״ק עט ריש ע״ב. ולענ״ד איך שייך בשכירות מטלטלי׳ נשרפו הא לא יצטרך לשלם שכרו כדאמרי׳ השוכר את החמור לרכוב עלי׳ ומת בחצי הדרך נותן לו שכרו של חצי הדרך וא״כ אם יאמר נשרפו לא יפסיד השוכר כלום:
(ח) דשכירות המטלטלים כו׳ – ע׳ בחידושי הגאון רע״ק איגר זצ״ל סוף מס׳ ב״מ שתמה על זה והניח בצע״ג ובסוף כתב וז״ל גם בנ״י כ׳ השואל בסוגיא דכשם שתיקנו משיכה בשומרים כתב בשם הרשב״א דגבי שכירות מטלטלים ג״כ אין מעות קונות וסיים וכן דעת האחרונים ז״ל ע״ש והובא בב״י ס״ס זה (צ״ל ש״ז) עכ״ל ועיין בס׳ מראות הצובאות בסוף הליקוטים שתמה ג״כ בזה אדברי הנ״י דפ׳ השואל הנ״ל והוסיף עוד וכ׳ וז״ל וכן יראה להדיא מפרש״י והנ״י פ׳ מרובה דף ע״ט ריש ע״ב וא״כ לכל הפחות להוי ספיקא דדינא ולא ראיתי לשום אחד מהאחרונים שהתעורר בזה ולפע״ד היא תמוה קיימת והרציתי הדבר לפני רבנים גדולים והסכימו לדברי עכ״ל (וע׳ בשטה מקובצת ב״מ צ״ט ע״ב בד״ה שכירות שכ׳ דמדברי רש״י שם נראה שאין שכירות נקנה בכסף ותימהני לר״י דאמר ד״ת מעות קונות ויוה טעם כו׳ ואיכא למימר דהואיל ותיקון רבנן במכירה לא פלוג בשכירות דהוא נמי מכירה ליומיה כי׳ והאי תיריצא לא ניחא לי כו׳ ע״ש ועיין בתשובת בית אפרים חח״מ סי׳ כ״א) גם בס׳ שער משפט האריך לתמוה בזה על הפ״ע כאן וכ׳ בסוף ומעתה תימה על המחבר איך סתם כדברי הנ״י דפ׳ הזהב אף להוציא מן המשכיר בדבר שרש״י ותוס׳ והרשב״א והסכמת האחרונים (שהביא נ״י דפ׳ השואל הנ״ל) הוא להיפך וכ״ה דעת בעל העיטור באות ש׳ שכירות דשכירות מטלטלין אינו נקנה בכסף ובעי משיכה דוקא וליישב פסק המחבר נ״ל ע״פ מ״ש הה״מ פ״ד מה׳ גזלה כו׳ ולפ״ז ה״נ כיין דד״ת מעות קונות אלא שחז״ל תקנו דליבעי משיכה וא״כ כיון דאיכא ספיקא דפלוגתא דרבוותא אי תקנת חז״ל היתה ג״כ בשכירות מטלטלין מוקמינן לה אדינא דאורייתא דמעות קונות ומוציאין מיד המשכיר דלא אתי ספק תקנה ומוציא מידי ודאי דאורייתא כו׳ ע״ש עוד יעיין בתשובת נאות דשא סי׳ ל״א (הובא קצת לעיל סי׳ י״ח ע״א סק״ח) שכ׳ שם בפשיטות דגבי תקנות של חכמי התלמוד לא אמרינן כן לפי שתקנות של חכמי התלמוד דין תורה נקרא וכל מה שהוא ספק בתקנתם הו״ל כמו ספק בדין דהממע״ה ושכ״כ בתשו׳ פרח מ״א ח״א סי׳ י״א אולם לא זכר שם מדברי הה״מ הנ״ל וצ״ע:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרפתחי תשובהמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משההכל
 
(ז) הַסְפִינָה, הוֹאִיל וְאִי אֶפְשָׁר לְהַגְבִּיהַּ וְיֵשׁ בִּמְשִׁיכָתָהּ טֹרַח גָּדוֹל, וְאֵינָהּ נִמְשֶׁכֶת אֶלָּא לְרַבִּים, לֹא הִצְרִיכוּהָ מְשִׁיכָה אֶלָּא נִקְנֵית בִּמְסִירָה, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְאִם אָמַר לוֹ: לֵךְ מְשֹׁךְ וּקְנִי, אֵינוֹ קוֹנֶה הַסְפִינָה עַד שֶׁיִּמְשְׁכֶנָּה כֻּלָּהּ וְיוֹצִיאֶנָּה מִכָּל הַמָּקוֹם שֶׁהָיְתָה בוֹ, שֶׁהֲרֵי הִקְפִּיד הַמּוֹכֵר שֶׁלֹּא יִקְנֶה זֶה אֶלָּא בִּמְשִׁיכָה.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אנתיבות המשפט חידושיםטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חעודהכל
(יד) מ) ל׳ הרמב״ם שם דין ג׳ ממסקנא דגמ׳ בהמוכר את הספינה (דף ע״ו ע״ב)
(טו) נ) שם מחלוקת רבי ורבנן ופסק כרבנן דברייתא שם ובהלכות
(טז) ס) פסק כשמואל שם דף ע״ה ע״ב
(יג) ואינה נמשכת אלא לרבים – פי׳ אין יחיד יכול למושכה אלא צריכין רבים כדי למשכה שאז היא נמשכת מכחן של רבים:
(יד) אלא נקנית במסירה – פי׳ כשהוא עומד בר״ה או בחצר שאינו של שניהן:
(טו) ואם אמר לו משוך וקנה כו׳ – עד שימשכנה כולה ויוציאנה מכל המקום כו׳ כבר כתבתי בס״ג דל׳ זה משמע שימשכנה מלא ארכה. ולמאי דאיירי לפני זה בעומדת בר״ה או בחצר שאינו של שניהן לא סגי במשיכה מלא ארכו בר״ה לחוד אלא בעינן שימשכנה מר״ה לסימט׳ או לחצר של שניהם ושם לא בעי׳ דיחזור וימשכנה מלא ארכו וכמ״ש המחבר בסמוך סי״ד והמחבר קיצר כאן וסמך אמ״ש שם לעיל ולא בא אלא ללמדינו דלא מהני לו בכה״ג דקפיד מסירה לחוד אלא בעינן שימשכנו כולה וכדינא דמשיכ׳:
(יג) לרבים – פי׳ דאין יחיד יכול למשכה אלא צריכים רבים כדי למשכה שאז נמשכת מכחן של רבים. סמ״ע:
(יד) במסירה – פירוש כשהיא עומדת בר״ה או בחצר שאינו של שניהן שם:
(טו) כולה – היינו מלא ארכה ולמ״ש דאיירי בעומדת בר״ה או בחצר שאינה של שניהן בעינן שימשכנה מר״ה לסימטא או לחצר של שניהן ובזה סגי וא״צ עוד למשכה מלא ארכה. שם:
(י) וכן כל כו׳ – רמב״ם ולמד מספינה מטעם הנ״ל וכ״כ הרשב״א כל שאינה נמשכת אלא לרבים ה״ה כספינה:
(יח) שימשכה כולה היינו מלא ארכה ואם עומדת בר״ה צריך למשכה מר״ה לסימטא ושוב לא בעי שימשכנה בסימטא מלא ארכה כדלעיל סעיף ג׳:
ספינה נקנית במשיכה או במסירה ואם בא לקנותה במשיכה צריך שימשוך את כולה שיחזיר סופה למקום שהיה ראשה.
כתב הרמב״ם ז״ל ספינה כיון שיש בה טורח במשיכה לא הצריכוה משיכה אלא מסירה וכן כל כיוצא בזה ואם א״ל המוכר לך משוך וקני לא קנה עד שימשכנה כולה כיון שמקפיד המוכר שלא יקנה אלא במשיכה ע״כ:
{יב} וכ״כ הרמ״ה ז״ל שכל המטלטלין נקנין במסירה אלא שחילק היכא דלא מסר ליה מקנה לקונה מידו לידו אלא א״ל חזק וקני ואזיל ותפיש בה אפילו שלא בפניו א״נ תפש בה בפניו בתר דארצי מוכר לאקנויי ליה כה״ג אמרינן מידי דבר משיכה הוא אינו נקנה במסירה אבל היכא דמסר ליה מקנה גופיה לקונה מידו לידו כדי לאקנויי קנה אפילו במסירה אבל ר״י פירש דלא מיקני במסירה אלא ספינה ובעלי חיים וטעמא משום דמסירה דידהו הוי כמו משיכה וכשאוחז בספינה בחבל ומנענע כל שהוא הולכת מכהו על פני המים הלכך אפילו לא הלכה כלל קני לה במסירה וכן בבעלי חיים אבל בשאר מטלטלין לא מהני מסירה וכ״כ א״א הרא״ש ז״ל:
(ח) {ח} {ט} {י} ואם מגביה דבר שאין דרכו וכו׳ שם אמימרא דלא שנו אלא דברים שאין דרכן להגביה וכו׳ איתיביה רב אדא בר מתנה לאביי הגונב כיס בשבת חייב שכבר נתחייב באיסור גניבה קודם שיבוא לידי איסור שבת היה מגרר ויוצא פטור שהרי איסור שבת ואיסור גניבה באים כאחד ופר״ש מגרר. בקרקע דהגבהה ליכא ולא קני לה אלא בשינוי רשות שימשכנו לרשותו והרי כאן ובר הגבהה הוא ואפ״ה אי לאו משום איסור שבת הוה קני ליה במשיכה כגון אם היה מגרר ויוצא בחול א״ל במידי דבעי מיתנא ופר״ש כיס גדול מאד.
וכתב הרא״ש ודברים שאין דרכן להגביה אי אגבהינהו קנינהו אע״פ שאין דרכן בכך דהא אוקימנא לההיא דהגונב כיס בשבת במידי דבעי מיתנא ואפ״ה קונה לה בהגבהה דהא קתני הגונב כיס בשבת חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבוא לידי איסור סקילה שקנאו בהגבהה קודם שהוציאו:
ספינה נקנית במשיכה וכו׳ בריש פרק הספינה (בבא בתרא עו.) ספינה נקנית במסירה ד״ר וחכ״א לא קנה עד שימשכנה או עד שישכיר מקומה ואוקמה רב אשי דאי א״ל בעל ספינה לך חזק וקני הכי נמי דקני במסירה לכ״ע והב״ע דא״ל לך משוך וקני מר סבר קפידא ומר סבר מראה מקום הוא לו. ופר״ש רבנן סברי קפידא לא גמר להקנותו אלא במשיכה ולא במסירה שאם ירצה מוכר יכול לחזור בו כל זמן שלא משכה זה לרשותו: מראה מקום. אי בעית למשכה מיד לרשותך לך משוך דהא במסירה אקניתה לך מ״מ שמעינן מיהא דנקנית במשיכה או במסירה וידוע דהלכה כחכמים וכן נראה מדברי הרי״ף והרא״ש וכן פסק הרמב״ם בפ״ג מהלכות מכירה וכבר נתבאר בסימן שקודם זה באיזה מקום קונה המסירה ובאיזה מקום קונה המשיכה וכתב ה״ה בפרק הנזכר וכבר ידעת שהמשיכה אינה קונה אלא בסימטא או בחצר של שניהם ואם א״ל המוכר משוך וקני צריך למשכה כולה ושיוציאנה מאותו רשות שאין משיכה קונה בו ויכניסנה לרשות שהמשיכה קונה בו היתה עומדת בסימטא או בחצר שניהם נקנית במשיכה בהכרח ולא במסירה וכתב הרשב״א בשם הרב ן׳ מיגא״ש היתה עומדת בר״ה ולא א״ל מוכר מידי ואזיל לוקח ומשך לא קנה עד שימשכנה כדינה מר״ה לסימטא אע״ג דנקנית במסירה בר״ה ומסירה אינה צריכה שימסור ללוקח מיד ליד אפ״ה כיון שהתחיל למשוך כבר גילה בדעתו שאינו רוצה לקנותה בחזקה זו שהוא מחזיק ותפוס בה אלא במשיכה עכ״ל ועיין במה שכתבתי בסי׳ צ״ז גבי בהמה נקנית במסירה בשם נ״י. כתב עוד נ״י בפרק הספינה מדפי׳ הר״ש ספינה במסירה בר״ה כגון רקק מים משמע שאינו קונה במסירה אלא כדרך משיכתה שהיא מונחת על המים או ברקק מים וכן כתבו אחרים דבמשיכה אינה נקנית אם היתה מונחת ביבשה אלא צריך שיגביהנה:
ואם בא לקנותה במשיכה וכו׳ גם זה שם (עב:) איתמר ספינה רב אמר כיון שמשך כל שהוא קנה ושמואל אמר לא קנה עד שימשוך את כולה ופסקו הרי״ף והרא״ש הלכה כשמואל וכן פסק הרמב״ם בפ״ג מה״מ:
וכתב א״א ג״ז שם וכתוב בהג״א שכ״כ הרשב״א כהרא״ש וכתב הרמב״ם בפ״ד מה״מ דבר הנקנה במשיכה אם היה בר״ה ומשכו הלוקח לרשותו או לסימטא כיון שהוציא מקצת החפץ מר״ה קנה וכתב הראב״ד נ״ל שאין זה הדין בחפץ דהא קי״ל כשמואל דאמר עד שימשוך את כולה אבל בבהמה סגי ביד ורגל כת״ק וכתב ה״ה שגם דעת הרמב״ן כן שדין החפץ כדין הספינה דבעינן שימשכנה כולה אבל הכא טעמא אחרינא הוא שזה כבר משכה כולה אלא שהיתה ברשות שאין המשיכה מועילה לו וכיון שהכניס מקצתה ברשות שהמשיכה קונה בו די בכך וזהו שאמרו בסוגיא דספינה משיכה בר״ה מי מהניא ופרקינן מאי עד שימשכנה מר״ה לסימטא ודומה לסוגיא זו גבי פירות וסובר דבמקצתם סגי אפילו לשמואל אח״כ מצאתי להרמב״ן פרק אלו נערות שכתב כדברי רבי׳ ממש בסוגיא דהיה מגרר ויוצא ודקדק כן מאותה סוגיא ומסוגיא דעד שימשכנה שכתבתי עכ״ל ובפ״ק דמציעא גבי הא דבעי רבי אלעזר משוך בהמה זו לקנות כלים שעליה וכו׳ כתב הרא״ש דגבי הגונב כיס בשבת משמע דבמשיכת הכיס קנה המעות אע״פ שלא הוציא כל הכיס ולא קנאו והוא דמצי למישקל להו דרך פיו או חור כדאיתא התם עכ״ל.
ובמ״ש ה״ה יש תשובה ע״ד הגהות שכתבו כיון שהוציא מקצת החפץ וכו׳ אבל הר״ר יונה כתב דלא קנה עד שימשוך כל הכלי וכתב רבי׳ ירוחם בנ״י ח״א שדעת הרמב״ם כהרא״ש דבמשיכה כל דהו קנה וכתב ה״ה בפ״ג מה״מ וכלים גדולים כגון תיבות גדולות שדרך הבעלים להכניסם בביתו לא קנה עד שימשוך זה דעת כל רבותיו של הרשב״א אבל הרשב״א כתב שדינן כספינה וכ״כ הרשב״א דכל שאינו נמשך אלא לרבים דינו במסירה כספינה וזה דעת רבינו שכתב הספינה וכו׳ נקנית במסירה וכן כל כיוצא בזה עכ״ל והגהות מיימון בפרק הנזכר כתבו בשם ה״ר יונה כדעת רבותיו של הרשב״א ועוד יתבאר בסמוך דעות אחרות בדינים הללו:
(יא) {יא} כתב הרמב״ם בפ״ג ונ״ל שכתב רבינו לשונו בכאן ללמוד שדעתו דכלים כבדים נקנים במסירה מדכתב וכן כל כיוצא בזה וכמ״ש בסמוך:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יב) וכן כ׳ הרמ״ה כו׳ עיין בב״י מ״ש על האי וכ״כ דר״ל דהאי וכן אינו מדוייק ואינו מוכרח שהרי אפשר שהרמב״ם מיירי בשלא מסר לו מיד ליד (וכן משמע מדכתב סתם מסירה) ולהכי חילק בין מטלטלין כבדים לשאינם כבדים אבל במסירה מיד ליד מודה דקנה בכל המטלטלין והיינו ממש כדעת הרמ״ה שגם הרמ״ה מודה דבספינה וכלים כבדים אפילו לא מסר מיד ליד מהני שהרי כתב כשלא מסר לו מיד ליד דכה״ג אמרינן מידי דבר משיכה הוא אינו נקנה במסירה ר״ל דבר משיכה דהיינו מטלטלין קלים הא במטלטלין כבדים מודה שמועיל בהן מסירה וק״ל:
אבל ר״י פי׳ כו׳ ובעלי חיים כו׳ כתב ב״י היינו למ״ד דבהמה נקנית במסירה אבל לדידן אינה נקנית במסירה וכמ״ש בר״ס קצ״ו עכ״ל וע״ש בדרישה שהוכחתי שגם דעת הרא״ש ור״י כדעת רבינו שמסירה קני נמי בבהמה וכן הלכה:
(יד) לפיכך אם נאבד באונס ואפילו מי שפרע א״צ כו׳ ע״ל סי׳ רי״ד:
(ח) {ח} ואם מגביה דבר שאין דרכו להגביה וכו׳. כ״כ הרא״ש בפרק הספינה והכריח כך מהך דהגונב כיס בשבת ומביאו בית יוסף:
ספינה ניקנית וכו׳. ברייתא ואוקימתא דגמרא שם:
וכתב א״א ז״ל וכו׳ שם:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אנתיבות המשפט חידושיםטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חהכל
 
(ח) מְסִירָה זוֹ שֶׁאָמְרוּ, אֵין צָרִיךְ שֶׁיִּמְסְרֶנּוּ מִיָּדוֹ לְיַד לוֹקֵחַ, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁאָחַז בָּהּ הַלּוֹקֵחַ בִּפְנֵי הַמּוֹכֵר אוֹ בְּמִצְוָתוֹ, הָוָה לֵהּ מְסִירָה.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״אמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהעודהכל
(יז) ע) כ״כ ה״ה שם שכ״כ הרשב״א לדעת המפרשי׳ ז״ל שהסכימו דלא בעינן מסירה מיד ליד אלא באמירה והביא ראיות לזה.
(יא) מסירה זו כו׳ – ר״ל אע״ג דאמרינן בפ״ק דב״מ מאי לשון מוסירה כאדם שמוסר כו׳ ושם מאן קמסר ליה דליקני ל״ד מיד ליד אלא כמש״ו וראיה ממ״ש בב״ב שם אי דא״ל לך חזק כו׳ כ״פ היכא דא״ל כו׳ ואי מסר ליה מיד ליד היאך אפשר לומר קפיד הא הוא עצמו מסר לו וביטל הקפדתו ועוד מאי לך תא חזק הל״ל וכן לשון אחזה בטלפים כו׳ מ׳ מעצמו:
(יב) בפני כו׳ או – כמ״ש בפ״ג דב״ב ופ״ה דב״ק לענין חזקה ומשיכה בפניו אצ״ל כו׳ אלא שכאן בלא״ה לא קני אף במציאה כמ״ש מאן מסר כלומר מאן אמר וצוה לו ועתוס׳ בקדושין שם:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״אמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משההכל
 
(ט) מְסִירָה אֵינָהּ קוֹנָה אֶלָּא בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּבְחָצֵר שֶׁאֵינָהּ שֶׁל שְׁנֵיהֶם {וְהִכְנִיסָהּ שָׁם שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת בַּעַל הֶחָצֵר.} וּמְשִׁיכָה אֵינָהּ קוֹנָה אֶלָּא בְּסִמְטָא אוֹ בְּחָצֵר שֶׁל שְׁנֵיהֶם. וְהַגְבָּהָה קוֹנָה בְּכָל מָקוֹם. {הַגָּה: אָמַר לֵהּ הַמּוֹכֵר לִקְנוֹת בִּמְסִירָה אוֹ בִּמְשִׁיכָה, בְּמָקוֹם שֶׁאֵין קוֹנִין, לָא מְהַנֵּי וְלֹא קָנָה (רַ״ן פֶּרֶק קַמָּא דְקִדּוּשִׁין).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זבאר היטבביאור הגר״אנתיבות המשפט חידושיםמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהעודהכל
(יח) פ) רמב״ם שם בפ״ד ד״ג וכ׳ ה״ה זו מימר׳ דאביי ורבא שם (דף פ״ד ע״ב)
(יט) כ״כ ה״ה שם בשם הרשב״א כיון שלא היה לו רשות להניח שם הרי היא להם כר״ה דאלו ברשות הרי הוא פקדון ביד בעל החצר הרי שנינו ברשות המופקדין אצלו לא קנה וכו׳ (שם דף פ״ה ע״א)
(טז) והכניס׳ שם שלא ברשות – דאל״כ ה״ל חצר של זה שהרשהו להכניס או של שניהם וכמ״ש בסי׳ קצ״ז:
(יז) ומשיכה אינה קונה אלא בסימטא כו׳ – אע״פ דאין משיכה בלא מסירה ומסירה קונה בר״ה מ״מ כיון דגלי דעתי׳ לקנות במשיכה קנה דוקא במשיכה וכמ״ש המחבר בסמוך סי״ב ועפ״ר סי׳ קצ״ז מ״ש מזה:
(יח) א״ל המוכר לקנות במסיר׳ כו׳ – הוצרך מור״ם לכתוב זה כי אין זה בכלל מ״ש המחבר בסעיף שאחר זה ז״ל לפיכך אם היתה הספינה בר״ה כו׳ דה״א דשאני התם די״ל דדעת המוכר הוה ג״כ שיעשה משיכה במקום דשייך משיכה דהיינו שימשכנה כולה מר״ה לסימטא וק״ל:
(ב) (סעיף ט׳ בהגהשלא ברשות בעל החצר) במ״מ כ׳ שם דאל״כ ה״ל כפקדון ביד בעל החצר כדאיתא פ׳ הספינה ברשות הלה המופקדין אצלו לא קנה כו׳ עכ״ל והועתק דין זה דמופקדין אצלו בסי׳ ר׳ ונ״ל דה״ק המ״מ דכיון דהונח שם ברשות בעל החצר ודאי כי היכא שהיה נפקד של זה יהיה יפקד של שני מסתמא וכ״פ רשב״ם בהדיא פ׳ הספינה דף פ״ה ומ״ה יש תקנה בלא מסירה דהיינו שיקבל עליו אפי׳ בדבור בעלמא שהוא משאיל לו מקומו ולא תקנו בזה מסירה לספינה משא״כ בהונחה שלא לדעת ה״ל כר״ה ואיין שם תקנה אלא מסירה ונל״פ אם הונח מדעת ודאי לא מהני שם משיכה כמ״ש בסי׳ ר׳ ס״ב דמשיכה לא קנה ברשות המופקדין אצלו ולא ירדתי לסוף דעת הסמ״ע שכ׳ בסקט״ו דאם נתן לו רשות מקרי רשות שלו או שניהם חצר של שניהם דבשל מהני משיכה ובזה לא מהני:
(טז) בסימטא – אע״ג דאין משיכה בלא מסירה ומסירה קונה בר״ה מכל מקום כיון דגלי דעתיה לקנות במשיכה קנה דוקא במשיכה וכמ״ש בסי״ב. שם:
(יג) והכניסה שם שלא כו׳ – כמ״ש בב״ק מ״ח א׳ אמרי ברשות ה״ל כו׳ וערש״י שם:
(יד) א״ל המוכר כו׳ – ממ״ש בב״ב שם ותו משיכה ברה״ר מי כו׳ מאי עד כו׳ ואע״ג דאוקים שם דא״ל לך משוך וקני וכ׳ הר״ן ול״ד למ״ש שם פ״ו א׳ התם דא״ל דליקני דשם כמו שפי׳ רשב״ם התם כו׳ וז״ש בקדושין שם פיל לר״ש במה יקנה ולא קאמר בדפריש וכ׳ ול״ד למ״ש ואם פריש פרוש דשם כסף קונה מדינא אלא דלא סמכא דעתא עד שיכתוב את השטר הלכך אי פריש סמכא דעתא וזה סותר למ״ש בהג״ה ס״ה וכן אם כו׳ ועש״ך שם:
(יט) שלא ברשות דאל״כ הוי לי׳ חצר של זה שהרשהו או של שניהם (סמ״ע):
(כ) ומשיכה אינו קונה. היינו במקום שצריך משיכה כגון שגילה דעתו לקנות במשיכה כמו בסעיף י״ב (סמ״ע):
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זבאר היטבביאור הגר״אנתיבות המשפט חידושיםמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משההכל
 
(י) לְפִיכָךְ, אִם הָיְתָה הַסְפִינָה עוֹמֶדֶת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, אוֹ בְּחָצֵר שֶׁאֵינָהּ שֶׁל שְׁנֵיהֶם, וְהִקְפִּיד הַמּוֹכֵר וְאָמַר לֵהּ: מְשֹׁךְ וּקְנִי, צָרִיךְ לְמָשְׁכָהּ כֻּלָּהּ וְשֶׁיּוֹצִיאֶנָּה מֵאוֹתוֹ רְשׁוּת שֶׁאֵין מְשִׁיכָה קוֹנָה בּוֹ, וְיַכְנִיסֶנָּה לִרְשׁוּת שֶׁהַמְּשִׁיכָה קוֹנָה בּוֹ.
באר הגולהביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהעודהכל
(כ) צ) כ״כ ה״ה שם פ״ג דין ג׳
(טו) לפיכך כו׳ – גמ׳ בב״ב שם:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משההכל
 
(יא) הָיְתָה עוֹמֶדֶת בְּסִמְטָא אוֹ בְּחָצֵר שֶׁל שְׁנֵיהֶם, אֵינָהּ נִקְנֵית אֶלָּא בִּמְשִׁיכָה וְלֹא בִּמְסִירָה.
באר הגולהביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהעודהכל
(כא) ק) גם זה שם וכ׳ ה״ה שם זו היא כוונת רבינו ז״ל וקצר במובן
(טז) היתה כו׳ – שם כנ״ל:
(ליקוט) היתה כו׳ – מדקא׳ שם והגבהה קונה בכ״מ מפשטא מ׳ דקאי אהני דסליק מינה מ׳ הא אינהו לא קנה אלא כמש״ש (ע״כ):
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משההכל
 
(יב) הָיְתָה עוֹמֶדֶת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְלֹא אָמַר לָהֶם הַמּוֹכֵר כְּלוּם, וְהָלַךְ הַלּוֹקֵחַ וּמָשַׁךְ, לֹא קָנָה עַד שֶׁיִּמְשָׁכֶנָּה כְּדִינָהּ מֵרְשׁוּת הָרַבִּים לְסִמְטָא, אַף עַל פִּי שֶׁנִּקְנֵית בִּמְסִירָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּמְסִירָה אֵינָהּ צְרִיכָה שֶׁיִּמְסֹר לוֹ מִיָּד לְיָד, אֲפִלּוּ הָכִי כֵּיוָן שֶׁהִתְחִיל לִמְשֹׁךְ כְּבָר גִּלָּה בְּדַעְתּוֹ שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לִקְנוֹת בַּחֲזָקָה זוֹ שֶׁהוּא מַחֲזִיק וְתָפוּס בָּהּ, אֶלָּא בִּמְשִׁיכָה.
באר הגולהביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרפתחי תשובהאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהעודהכל
(כב) ר) שם שכ״כ הרב הרשב״א ז״ל בשם הרב ן׳ מיגש
(יז) היתה כו׳ אפ״ה כו׳ – כמ״ש בפ״א דב״מ כיון דנפל גלי דעתי׳ כו׳ וז״ש משיכה אינה קונה בר״ה אע״ג דסתם משיכה אוחזה בידה:
(ט) [שו״ע] כבר גילה. נ״ב ע״ל סי׳ רסח בהגה וצ״ע:
(ט) כבר גילה בדעתו – עיין בתשו׳ משכנות יעקב ס״ס נ״א שתמה על הרמ״א ז״ל דכאן סתם ולא כ׳ כלום ואילו בסי׳ רס״ח ס״א בדין קניית מציאה הביא דעת החולקים הסוברים דאף שגילה דעתו דבנפילה ניחא ליה דליקני ולא בד׳ אמות אפ״ה קנה וזה שלא נדעת כרשב״א והניח בצע״ג ע״ש ותימה שלא זכר דברי המל״מ פ״ב מה׳ זכיה דין ט׳ דמבואר בדבריו ושוב לזה בטוב טעם כי יש לחלק דשאני התם דבשעה שיש לו ד׳ אמות באותה שעה כוון לקנות ואע״ג דאין דעתו לקנות בד״א מ״מ הרי כוון לקנות באותה שעה משא״כ הכא בשעה שנמסר לידו לא היה דעתו לקנות אלא במשיכה ועדיין לא חשד שחשיכה צריך להיות מר״ה לסימטא ע״ש (במה שרמז לעיין בדברי ה״ה פ״ג מה׳ מכירה דין ג׳ בשם הרשב״א ז״ל) ועמ״ש לקמן סי׳ רס״ח ס״א סק״א:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרפתחי תשובהאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משההכל
 
(יג) יֵשׁ אוֹמְרִים דִּסְפִינָה אֵינָהּ נִקְנֵית בִּמְשִׁיכָה אֶלָּא כְּדֶרֶךְ מְשִׁיכָתָהּ, כְּגוֹן שֶׁמֻּנַּחַת בְּמַיִם אוֹ בִּרְקַק מַיִם שֶׁהוּא בְּסִמְטָא אוֹ בְּחָצֵר שֶׁל שְׁנֵיהֶם; אֲבָל אִם הָיְתָה בַּיַּבָּשָׁה, אֵינוֹ קוֹנֶה עַד שֶׁיַּגְבִּיהֶנָּה.
באר הגולהסמ״עביאור הגר״אנתיבות המשפט חידושיםטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חעודהכל
(כג) ש) טור סי״א בשם הר״ר יונה וכ׳ הסמ״ע בשם הרשב״ם דה״ה דמסירה לא מהני אלא כשמונחת במים ע״ב וכ״כ הטור סי״ב בשם ר״ו
(יט) כגון שמונח׳ במים – וברשב״ם משמע דה״ה מסירה בספינה בר״ה ל״מ אא״כ מונחת על המים:
(יח) י״א כו׳ – ערשב״ם שם עו ב׳ ד״ה ל״ק הא כו׳ ומשום משיכה קאמר דאמרי׳ משום דר״ה הא ל״ק במשיכה אלא במסירה ולכך פי׳ שיש שם מים וע׳ טור דלא כסמ״ע וטעמו משום דאין דרך למשוך הספינה בלא מים ובמקח וממכר צריך לקנות כדרך שב״א קונין כמ״ש בפ״א דב״מ וע״ל סי׳ קצז ס״ה ובסמ״ע שם ה״ק יב:
(כא) שמונחת במים וה״ה מסירת הספינה בר״ה לא מהני אא״כ מונחת על המים (סמ״ע):
{יא} כתב ה״ר יונה י״א דספינה אינה נקנית במשיכה אלא כדרך משיכתה כגון שמונחת במים או ברקק מים שהיא בסימטא או בחצר של שניהם אבל אם היא ביבשה אינו קונה עד שיגביהנה.
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יא) דספינה אינה נקנית במשיכה כו׳ כגון שמונחת במים כו׳ משמע אבל במסירה בר״ה נקנה אפילו עומדת ביבשה דהא א״צ אלא שיתפוס בה תפיסה בעלמא אבל מל׳ רשב״ם דפרק הספינה דף ע״ו משמע דאפילו מסירה ל״ק בספינה אלא כשהיא ע״פ המים שכתב ז״ל הא דאמר ר׳ ספינה במסירה היינו בר״ה כגון רקק שבר״ה כו׳ ע״כ וכתב נ״י שם ז״ל מדפירש ר״ש ספינה במסירה כגון רקק מים משמע שאינו קונה אותה במסירה אלא כדרך משיכתה שהיא מונחת על המים או ברקק המים וכ״כ אחרים דבמשיכה אינה נקנה אלא בכה״ג כו׳ וכן משמע ממ״ש רבינו בסמוך בשם ר״י ורא״ש דטעמא דמסירה קני בספינה משום שע״י נענוע כ״ש הולכת מכחו כו׳ ומטעם משיכה משמע להדיא דמסירה ל״ק כ״א כשהיא ע״פ המים וממה שסתם הרמב״ם ולא הזכיר שצריכה להיות ע״פ המים אין ראיה שכן דרכו למשוך אחר ל׳ הגמרא ובגמרא גם כן לא הזכירו ספינה שע״פ המים אלא סתם ספינה ודוק:
אמר ליה המוכר כו׳ ל״ק עד שימשכנה כולה ל׳ כולה שכ׳ צ״ע דאם פירש שצריך למשכה כולה דהיינו מסיפא לרישא ק׳ הרי לא די בזה שהרי צריך למשכה מר״ה למקום הראוי למשיכה דהא בר״ה עסקינן כמ״ש בפרישה ואי ר״ל אחר שמשכה לרשותו צריך למשכה שם כולה מסיפא לרישא ז״א שהרי הרמב״ם כתב בפ״ד דמכירה דדבר הנקנה במשיכה אם היה בר״ה ומשכהו הלוקח לרשותו או לסימטא כיון שהוציא מקצת החפץ מר״ה קנה והביאו ב״י בסימן זה וצ״ל מ״ש עד שימשכנה כולה ר״ל שימשכנה כולה ויוציאנה לגמרי מרשות הרבים שהוא מקום שאין משיכה קונה למקום שמועיל משיכה וכן מוכח לשון הרמב״ם פ״ג דמכירה שכתב וז״ל עד שימשכנה כולה ויוציאנה מכל המקום שהיתה בו עכ״ל הרי לך דבתחילה כתב עד שימשכנה כולה ר״ל מסיפא לרישא ואח״כ כ׳ שימשכנה עוד משם אל מקומו ורשותו ורבינו קיצר בהעתקה וכלל שניהם בתיבת כולה:
(יג) יאבד באונס דאלו בלא אונס בעי לשלומי גמרא פרק הזהב:
כגון שתפול דליקה כו׳ פי׳ ויאמר נשרפו חטיך כו׳ וא״ת גם בקנין סודר הו״ל למיחש להכי י״ל דודאי כל שלא קבל המוכר מעות או החליפין טרח ומציל כדי שלא יצטרך לריב עמו אח״כ בדינא ודייני וק״ל:
והעמידו חכמים באחריות המוכר כו׳ עד״ר:
(יא) {יא} כתב הר״ר יונה י״א דספינה וכו׳ ונראה דהוא הדין כשניקנית במסירה בר״ה דוקא במונחת ברקק מים בר״ה וכ״כ נ״י לשם ומביאו בית יוסף:
כתב הרמב״ם וכו׳ וכן כתב הרמ״ה וכו׳. כלומר כמ״ש הרמב״ם בספינה דניקנית במסירה כך כתב הרמ״ה בכל המטלטלין דניקנים במסירה וכו׳ אלא שחילק וכו׳ אבל ר״י פירש דלא מיקני במסירה אלא ספינה וב״ח וכו׳ כלומר דלא כהרמב״ם דוקא ספינה וכיוצא בו ולא ב״ח וגם לא כהרמ״ה דאפילו כל המטלטלים ניקנים במסירה דליתא אלא דוקא ספינה וב״ח וב״י פירש דמ״ש ר״י ב״ח היינו למ״ד בהמה ניקנית במסירה אבל לדידן אינה ניקנית במסירה וכמ״ש בראש סימן קצ״ז עכ״ל וכבר כתבתי לשם דליתא לדבריו אלא נ״י ס״ל דב״ח ניקנית במסירה בר״ה ובחצר של שניהם וע״ש סעיף ז׳:
באר הגולהסמ״עביאור הגר״אנתיבות המשפט חידושיםטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חהכל
 
(יד) דָּבָר הַנִּקְנָה בִּמְשִׁיכָה שֶׁהָיָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ בְּחָצֵר שֶׁאֵינָהּ שֶׁל שְׁנֵיהֶם, וּמְשָׁכוֹ הַלּוֹקֵחַ לִרְשׁוּתוֹ אוֹ לְסִמְטָא, כֵּיוָן שֶׁהוֹצִיא מִקְצָתוֹ מֵרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ מֵרְשׁוּת שֶׁאֵינָהּ שֶׁל שְׁנֵיהֶם, קָנָה, מֵאַחַר שֶׁמְּשָׁכוֹ כֻּלּוֹ וְהוֹצִיאוֹ מִכָּל הַמָּקוֹם שֶׁהָיָה בוֹ.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עביאור הגר״אנתיבות המשפט חידושיםפתחי תשובהמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהעודהכל
(כד) ת) ל׳ רמב״ם שם דין ד׳
(כה) א) כ״פ שם ה״ה טעמא דרבינו וזהו שאמרו בסוגיא דספינה (ב״ב דף ע״ו ע״ב) משיכה בר״ה מי מהניא ופרקי׳ מאי עד שימשכנה מר״ה לסימטא וכו׳ וסובר רבינו דבמקצתה סגי אפי׳ לשמואל ושכן מצא לרמב״ן ז״ל בפ״ג דכתובו׳ בסוגי׳ דהיה מגרר ויוצא דף ל״א ע״ב
(כ) קנה מאחר שמשכו כולו – פי׳ וא״צ למשכו בחצר של שניהם או בסימטא כדי כולו דהיינו מראשו לסופו כדין משיכה אם הי׳ עומד כולה בסימטא אלא כיון דמשכו כולי האי מר״ה לסימטא תו א״צ למשכו בסימטא כדי כולו:
(יט) דבר כו׳ מאחר כו׳ – כמ״ש בב״ב שם עד שימשכנה מר״ה לסמטא ובכתובות ל״א היה מגרר כו׳ ודאפקיה להיכא כו׳ ל״צ כו׳ ומדאמרי׳ איסור שבת וגניבה באין כאחד אלמא מיד שמוציא את כולו לשם קנה:
(כ) מאחר שמשכו כולו והוציאו כו׳ – כמ״ש בפ״י דשבת וע׳ רש״י שם צב א׳ ד״ה בנסכא כו׳:
(כב) קנה מאחר שמשכו כולה פי׳ וא״צ למשכה בסימטא שיגיע סופו למקום שהיה ראשו תחלה אלא כיון דמשכה כולה מרה״ר לסימטא תו לא צריך למשכה בסימטא כדי כולה (סמ״ע):
(י) מאחר שמשכו כולו – עיין בתשו׳ יעקב סי׳ נ״א:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עביאור הגר״אנתיבות המשפט חידושיםפתחי תשובהמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משההכל
 
(טו) הַנּוֹתֵן דְּמֵי הַמִּטַּלְטְלִים אוֹ מִקְצָתָן, וְחָזַר בּוֹ הַלּוֹקֵחַ, וְאָמַר לוֹ הַמּוֹכֵר: בּוֹא וְטֹל מְעוֹתֶיךָ, הֲרֵי הַמָּעוֹת אֶצְלוֹ כְּמוֹ פִקָּדוֹן, וְאִם נִגְנְבוּ אוֹ אָבְדוּ אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן. אֲבָל אִם חָזַר בּוֹ הַמּוֹכֵר וְאָמַר לַלּוֹקֵחַ: בֹּא וְטֹל אֶת שֶׁלְּךָ, הֲרֵי הַמָּעוֹת בִּרְשׁוּתוֹ וְחַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ, אֲפִלּוּ מֵאֳנָסִים גְּדוֹלִים, עַד שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו ״מִי שֶׁפָּרַע״ וְיֹאמַר לוֹ אַחַר כָּךְ: בּוֹא וְטֹל אֶת שֶׁלְּךָ, וְאָז אִי אִיתְנַהוּ בְּעַיִן הָנַךְ זוּזֵי מַמָּשׁ דְּיָהִיב לֵהּ לוֹקֵחַ, פָּטוּר; אֲבָל אִם הוֹצִיאָם וְיִחֵד אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶם וְקִבֵּל מִי שֶׁפָּרַע, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁחָזְרוּ הַלְוָאָה, וְחַיָּב אֲפִלּוּ בָּאֳנָסִים, עַד שֶׁיָּבֹאוּ לִרְשׁוּת לוֹקֵחַ. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאֲפִלּוּ הוֹצִיאָם, כֵּיוָן שֶׁקִּבֵּל עָלָיו מִי שֶׁפָּרַע וְנוֹתְנָם לוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא רָצָה הַלּוֹקֵחַ לְקַבְּלָם, פָּטוּר.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהעודהכל
(כו) ב) לשון הרמב״ם שם פ״ז ד״ג וכתב ה״ה דינים אלו לא נתבארו בגמ׳ בפי׳ וכמ״ש שם בהלכות שם בהזהב וכו׳ ומ״מ דברי הגאונים אני דן שהם מסכימים לדברי המחבר שהרי אמרו כשהמוכר חוזר בו וקבל עליו מי שפרע ואמר ללוקח בא וטול מעותיך שאינו חייב באחריותן וא״כ כשלוקח חוזר בו וא״ל המוכר בא וטול מעותיך כ״ש הוא שהרי קבלת מי שפרע אינה בהכרח אם המוכר לא ירצה ולא יבקש כן בב״ד וכו׳ ובכאן הוא אינו מאחרה בשביל קבלת מי שפרע וכו׳ ע״ש שהאריך
(כז) ג) כ״כ ה״ה לפי דברי ההלכות דה״ל גביה כהלואה גמורה וכן דעת הרמב״ן ז״ל וכ״כ הטור בסי׳ י״ז שכ״כ הרי״ף בשם רבינו האי
(כח) ד) טור הי״ח בשם יש מחלקים וכן כתב ה״ה בסברא ראשונה בשם יש מפרשים
(כט) ה) שם בשם הרמב״ן וכ״כ ה״ה בשם יש מי שכתב ושזה דעת הרמב״ן ז״ל
(כא) כמו פקדון – פי׳ כש״ח דפטור מגניבה ואבידה:
(ג) (סעיף ט״ו) י״א שחזרו הלואה כמ״ש סי׳ ק״ך ס״ב:
(יא) אפי׳ מאונסין – ע״ל סי׳ ק״ך ס״ב ובהגה״ה (ובתשובת ר״מ אלשיך סי׳ י׳).
(יז) פקדון – פירוש כש״ח דפטור מגניבה ואבידה. שם:
(יח) מאונסים – עיין לעיל סי׳ ק״כ ס״ב ובהג״ה שם ובתשובת ר״מ אלשיך סי׳ י׳:
(כא) הנותן כו׳ – ב״ב מט א׳ וכ׳ הרי״ף בשם הגאון דלא קי״ל כעובדא קמייתא אלא כמ״ש ההוא מרבנן שם דלא היו דברים מעולם דכ״כ דלא קביל מי שפרע ל״ל לקבולי הזוזי והוי בהלואה דחייב אפי׳ באונסים כמ״ש בפ״ד דב״ב ופ״ב דקדושין ולמד משם הרמב״ם דדוקא שהמוכר חוזר בו אבל כשהלוקח חוזר בו וא״ל המוכר שקול זיזך כיון דא״צ לקבולי מי שפרע קיימא דינא דגמ׳ ואמר כמו פקדון מ׳ דהוי כש״ח ואע״ג דבגמ׳ קאמר דאף כש״ח לא הוי היינו לרבא דס״ל כר״ל דאסור להשתמש בדמי אכן לדידן הוי ש״ח ועתוס׳ שם ד״ה אלא כו׳:
(ליקוט) הנותן כו׳ כמו פקדון כו׳ – ואף דבשואל חייב הואיל וכבר נהנה משא״כ כאן הואיל ולא נהנה עדיין וערש״י פ״א א׳ ד״ה נאנסו כו׳ וד״ה בחזירה כו׳ ומהו נשיאת כו׳ אבל בלא״ה לא אע״ג שהיה מתחלה לוקח אבל פיקדון מיהא הוי כמו טול את שלך דהא מתחלה יכול להוציאו וערא״ש שם פ״ד סי״ג אין לפרש כו׳ ומיהו יש לחלק ובתחלה שכ׳ אין לפרש כו׳ הוא כתי׳ הראשון בתוס׳ שם מג א׳ בד״ה מאי כו׳ וי״ל דאע״ג כו׳ אבל אח״כ כ׳ ומיהו כו׳ כתי׳ השני שם וע״ל דלר״י כו׳ וכ״ד הרי״ף והגאון שם (ע״כ):
(כב) אפי׳ מאונסים כו׳ – כמו במלוה ועבפ״ד דב״ב ע׳ ב׳ ובפ״ב דקדושין:
(כג) אבל כו׳ י״א כו׳ וי״א כו׳ – מ״מ. וע״ל סי׳ ק״כ ס״ב. ועיקרו של דין הגאון למד ממ״ש בפ״ה דב״מ פוסק עמו על הגדיש כו׳ אלמא דאית ליה רשות לאשתמוטי בגווה דאל״כ מה מרויח בהקדמת מעות וכיון דיכול להשתמש ה״ל שואל אע״ג דלא אשתמש כמ״ש בפ״ב דב״מ לענין אבידה ואע״ג דשם ספ״ג קי״ל כר״ן דאמר נאנסו לא כבר כ׳ הרא״ש שם בשם הראב״ד דבפקדון ירא להשתמש משא״כ כאן דאדעתא דהכי נתנו לו ועוד דלר״י דאמר דתקנו משיכה משום שמא יאמר הא במעות ג״כ יאמר נשרפו כו׳ אלא דע״כ חייב עלייהו כיון דיכול להשתמש בהן ועתוס׳ שם מג א׳ ד״ה מאי ועי״ל דלר״י כו׳ ובזה א״צ לדחוקי מ״ש שם וי״ל כגון שפירש כו׳ א״נ כו׳ אבל לר״ל צ״ל כן ועוד דלר׳ יוחנן ע״כ צ״ל מ״ש שם נתנה לספר מעל בספר ישראל ועתוס׳ שם מח א׳ ד״ה בלן וי״ל דר״י מוקי כו׳ וכן קי״ל דמשיכה בעכו״ם קונה ורבא בעובדא דשומשמי שם לטעמיה דאמר מתניתא מסייע לר״ל דנתנה לספר ישראל לא מעל וע״כ ל״ל רשות לאשתמוטי בגווה דאל״כ מעל אפי׳ לא נשתמש בסוף המפקיד שם מאי אריא הוציא כו׳ ואפי׳ לר״ן שם מודה בכה״ג כמש״ל בשם הראב״ד וכיון דל״ל רשות לאשתמושי בגווה אפי׳ ש״ש לא הוי אף קודם שחזר כמ״ש שם ובפ״ב לענין אבידה דאף לרב יוסף דוקא משום פרוטה דרב יוסף הלא״ה לא וז״ש תוס׳ שם מט ח׳ ד״ה אלא כו׳ מדלא הוי ש״ש ושם מג א׳ כ׳ ועי״ל דלר״י כו׳ אלא דשם הוא לרבא כנ״ל אבל לדידן דקי״ל כר׳ יוחנן לא קי״ל כהאי עובדא דרבא מכ״ש ללישנא בתרא דלישנא קמא להד״ם כנ״ל ואף לאחר שאמר שקול זוזך ואמרי׳ טול את שלך ש״ח ואף בשואל כמ״ש שם פ״א א׳ א״ד אר״נ ב״פ אף אנן כו׳ ואף לדיחוייא שם לא טול כו׳ מ״מ בטול כולהו מודו דלא הוי אלא ש״ח ובשואל הוי ש״ש כמש״ש הואיל כו׳ אבל כאן שלא נהנה עדיין הוי ש״ח ועמ״ש בסי׳ ק״כ ס״ב ומ״ש למטה הא אמרי׳ שם דוקא לאחר שאילתה שכלתה שמירתו אבל כ״ז שלא כלתה שמירתו חייב כמ״ש שם הונא מר כו׳ ומשני כו׳ וה״נ כיון שא״י לחזור עד שיקבל מי שפרע כמו בתוך זמנו דמי ואף בפקדון תוך זמנו חייב כמ״ש הראב״ד על הא דפ״ק דקדושין מ״ד התם בתורת פקדון דבתוך זמן מיירי וז״ש הרמב״ם שאם לוקח חוזר בו דהוי ש״ח כיון דא״צ לקבל כנ״ל ואף שמגמ׳ שם מ׳ דאף ש״ח לא הוי היינו לשיטתו של רבא דאף מעיקרא לא הוי ש״ש כנ״ל. וכן לאחר שקבל מי שפרע ואמר טול את שלך הוי ג״כ רק ש״ח וז״ש עד שיקבל כו׳ ויאמר כו׳ וכ״ז שלא הוציאן אבל בהוציאן לכ״ע הוי הלואה גביה כמ״ש הרי״ף שם דאע״ג דהוי פקדון גביה ואנפיקינון קמו ליה ברשותיה וה״ל הלואה גביה כו׳ וכ״כ בס״פ המפקיד והלכתא כר״ן היכא דלא אשתמש בהו אבל אשתמש בהו ה״ל הלואה גביה כו׳ וכ״מ שם בגמ׳ ובפ״ב שם ובזה לא מהני טול את שלך אף לאחר מי שפרע דדוקא גבי שומרין אפי׳ שואל דפקדון ברשותא דמרא איתא ויכול להקדישו וכן אין השואל רשאי להשאיל וכיון שמסלק שמירתו פטור אבל מלוה להוצאה נתנה ודידיה נינהו וכ״כ הרי״ף שם ושם ובמה זכה המלוה בהן כיון שלא נתן לו עדיין וע״כ ל״פ הפוסקים מסוגיא דגמ׳ דגטין אלא בנתינה בע״כ אם הוי נתינה וקי״ל כלישנא בתרא דהוי נתינה ואף ללישנא קמא מודה בהלואה דהוי נתינה כמ״ש תוס׳ שם מהא דהלוהו ביישוב כו׳ וכן בתוספתא פ׳ הגוזל מי שבא בדרך וראה אנס בא כנגדו וא״ל טול את אלו שאני חייב לך אם קיבל עליו פטור וא״ל חייב דוקא משום אנס אבל בלא״ה פטור בכל ענין וז״ש. אבל אם הוציאם כו׳ י״א כו׳ וס׳ האחרונה אף שמ׳ מדברי המ״מ והטור דפליגי מ״מ נראה דאין כאן מחלוקת כמ״ש כיון שקיבל כו׳ ונותנם כו׳ ובזה אף ס׳ ראשונה מודה אלא לפי שאין נזכר זה בדבריהם להדיא ואפשר שסוברים כלישנא קמא כ׳ בלשון וי״א אבל לפי מש״ל דקי״ל דנתינה בע״כ הוי נתינה אין כאן מחלוקת לדינא וכ״ז שלא נתן ג״כ כ״ע מודים דחייב לא מיבעיא בגניבה ואבידה דאף שואל חייב כמ״ש שם מסתברא פטור כו׳ אלא אף באונסין כנ״ל ובפ״ט דב״ק ובספ״א דגטין דאף לאחר שיצאו מידו ושלח חייב באחריות ומ׳ אף באונסין דקאמר סתם חייב וכמ״ש בשואל א״ל שואל כו׳ חייב כו׳ וקאמר ל״ש אלא בתוך ימי שאילתה ובמלוה שם ושם מ׳ אף לאח״ז הלואה משא״כ ברישא דאף ש״ש לא הוי ול״ד לשואל דקא׳ הואיל ונהנה מהני משא״כ כאן דלא נהנה שלא הוציאן ועמש״ל סי׳ ק״כ ס״ב:
(ד) אפי׳ מאונסין גדולים – בתוס׳ ר״פ המפקיד (דף מ״ג) כתבו דלר׳ יוחנן דאמר דבר תורה מעו׳ קונו׳ א״כ נהי שתקנו חכמים משיכ׳ משום גזירה דנשרפו חיטך אבל המעות אוקמה אדאוריית׳ וקנה המוכר המעות אבל לריש לקיש דס״ל דבר תורה משיכה קונה אין המוכר רשאי להשתמש במעות עד שימשוך הלוקח ע״ש ועמ״ש בסי׳ ס״ו סק״ד.
(ה) בא וטול את שלך – נראה הטעם דגבי פקדון אין הנפקד חייב בהשבה לבעלים דאין חייב בהשבה ליד בעלים אלא גזלן כדכתיב והשיב וכן לזה דמלוה להוצאה ניתנה והפרעון מחויב ליתן ליד בעלים אבל שומרין לא מחייבי בהשבה כלל אלא פקדון כל היכא דאיתיה ביד בעלים הוא והמפקיד הוא שהולך לבית שומר לקבל פקדונו מש״ה יכול לומר לו בא וטול את שלך וכן נראה ומ״ש הנימוקי יוסף רפ״ק דב״ק בהא דתני יבי׳ עדוד׳ לב״ד ע״ש דהיינו דוקא היכא שמת׳ בפשיעה צריך להביא עדודה לב״ד אבל אם מתה באונס אומר לו הרי שלך לפניך ע״ש ומכ״ש היכא דפקדון בעינ׳ דאומר לו הרי שלך לפניך ובא וטול את שלך ועמ״ש בסי׳ פ״ו סק״ד אבל הלואה דהפרעון אינו דבר שהלוהו דלהוצאה ניתנה מש״ה צריך לפרוע ליד בעלים.
(י) [סמ״ע אות כא] כש״ח. נ״ב כ׳ ב״י בשם רי״ו דמ״מ קנה בענין שאין א׳ מהן יכול לחזור והוא ברשות מוכר אפי׳ ש״ח לא הוי דהוי כמו הא בית׳ קמך ע״ש ואינו נראה כן דעת תוס׳ ערובין פ״א ע״ב ד״ה שמא יאמרו ודוק:
(ו) ויש אומרים דאפילו הוציאן טעם פלוגתתן עיין בב״י דפליגי אי נתינה בע״כ הוי נתינה או לא דטול את שלך הוי כנתינה ועיין בסמ״ע בסי׳ ק״ך ונראה ברור דאם אמר הלוה טול שלך ואמר המלוה יהיה בידך פקדון דפטור כיון דטול שלך כנתינה דמי והלה נתרצה הרי נתינה ברצוי לכולי עלמא הוי נתינה ולא דמי להא דסי׳ ק״ך דאם אמר המלוה יהיה בידך פקדון דלא נפטר דשם איידי שלא אמר הלוה טול או באופן שלא היה יכול לומר טול כגון בתוך הזמן דלא היה נתינה מיד הלוה אבל כשאמר לו טול דהוה נתינה והלה נתרצה כולי עלמא מודו דנתינה ברצוי הוי נתינה ולא פליגי רק בנתינה בע״כ כנ״ל:
(כג) כמו פקדון ואם לא אמר טול מעותיך חייב אפי׳ באונסין:
(כד) אפי׳ מאונסי׳ ע״ל סי׳ ק״ך ע״ב להלכה אימת נפטר מאונסים ומפשיעה ועמ״ש שם וע״ב דאם אמר טול את שלך ואמר הלה יהיה בידך פקדון לכ״ע נפשך ואין דינו אלא כש״ח כתב הב״י בס״ס זה לאחר שעשו קנין גמור שאין שניהם יכולים לחזור בו אין המוכר אפי׳ ש״ח על הפירות דהוי כאמר ליה הא ביתא קמך עד שיקבל עליו שמירה מיהו נ״ל דאם נשאר חייב לו מעות אם זבינא מציעא שיש ג״כ הנאת מוכר כמבואר בנדרים דף ל״א הוי ש״ש בהאי הנאה דתפיס ליה אזוזי אבל בזבינא חריפא דליכא הנאת מוכר כלל לא הוי ש״ש בהאי הנאה כמ״ש הש״ך בסי׳ ע״ב ס״ק ל״ו ע״ש:
{יח} ויראה מדברי רב אלפס שאם קבל עליו מי שפרע ואמר טול מעותיך אינם יותר ברשותו ואם נאנסו יפסיד הלוקח וכ״כ הרמב״ן שהוא פטור אפילו אי אפקינהו ויהיב ליה זוזי אחריני ויש מחלקים אי איתנהו להני זוזי אז נאנסו ללוקח ואם הוציאם אפילו יחד לו אחרים וקבל עליו מי שפרע נאנסו למוכר והרמ״ה כתב אפילו אם קבל עליו מי שפרע ואמר לו טול מעותיך חייב בכל האונסים כדין מלוה גמורה עד שיעשה השבה שמועלת במלוה והכי מסתבר וכתב הרמב״ם ז״ל שאם חזר בו הלוקח ואמר לו המוכר טול מעותיך שאז הם אצלו כמו פקדון ואם נגנבו או נאבדו אינו חייב באחריותן ע״כ ויראה שאין חילוק בין אם חוזר בו לוקח או מוכר ובין קודם שקבל עליו מי שפרע או לאחר כן אלא לעולם הן עליו כמלוה עד שיחזירם.
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

חושן משפט קצח – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), מקורות וקישורים לשו"ע חושן משפט קצחרשימת מהדורות, באר הגולה חושן משפט קצח, סמ"ע חושן משפט קצח, ט"ז חושן משפט קצח, ש"ך חושן משפט קצח, באר היטב חושן משפט קצח, ביאור הגר"א חושן משפט קצח, קצות החושן חושן משפט קצח, הגהות ר' עקיבא איגר חושן משפט קצח, נתיבות המשפט ביאורים חושן משפט קצח, נתיבות המשפט חידושים חושן משפט קצח, חכמת שלמה חושן משפט קצח, פתחי תשובה חושן משפט קצח, טור חושן משפט קצח, מקורות וקישורים לטור חושן משפט קצח, בית יוסף חושן משפט קצח, אור חדש – תשלום בית יוסף חושן משפט קצח – באדיבות המחבר, הרב אהרן אופיר (כל הזכויות שמורות למחבר), דרכי משה חושן משפט קצח, דרישה חושן משפט קצח, פרישה חושן משפט קצח, ב"ח חושן משפט קצח

Choshen Mishpat 198, Shulchan Arukh Sources Choshen Mishpat 198, Be'er HaGolah Choshen Mishpat 198, Sema Choshen Mishpat 198, Taz Choshen Mishpat 198, Shakh Choshen Mishpat 198, Baer Heitev Choshen Mishpat 198, Beur HaGra Choshen Mishpat 198, Ketzot HaChoshen Choshen Mishpat 198, Hagahot R. Akiva Eiger Choshen Mishpat 198, Netivot HaMishpat Beurim Choshen Mishpat 198, Netivot HaMishpat Chiddushim Choshen Mishpat 198, Chokhmat Shelomo Choshen Mishpat 198, Pitchei Teshuvah Choshen Mishpat 198, Tur Choshen Mishpat 198, Tur Sources Choshen Mishpat 198, Beit Yosef Choshen Mishpat 198, Or Chadash - Tashlum Beit Yosef Choshen Mishpat 198, Darkhei Moshe Choshen Mishpat 198, Derishah Choshen Mishpat 198, Perishah Choshen Mishpat 198, Bach Choshen Mishpat 198

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×